ראשי » תרבות » ספרותגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

מנוחה נכונה: ספרו החדש של עמוס עוז קרוב לשלמות

למרות שקשה לנתק בין ספריו לדמותו בשיח הציבורי, עמוס עוז ויתר סוף סוף על הבלטת מקומו של המחבר, וכתב ספר מצוין

לא קל לי לכתוב שספרו החדש של עמוס עוז, "בין חברים", הוא ספר מצוין, קרוב למושלם. הקושי לא נובע מכך שעוז הוא סופר גרוע בעיניי. גם אין לי בעיה עם הדעות הפוליטיות שלו, ואני מתקשה להבין מדוע מתן ספר לאסיר ביטחוני הוא מעשה נורא. אפילו גדודי המעריצים אינם מפריעים לי; אם אנשים צריכים להעריץ מישהו, עוז הוא בחירה טובה יותר מג'סטין ביבר. מה שמקשה עליי לשבח ספר שלו הוא שאצל עמוס עוז הסופר הוא הדבר המרכזי, לא הספרות.

גרשון שקד - אחד מחסידיו הגדולים של עוז - כתב על ספריו דבר משונה מעט: אצל עוז אסור לשפוט כל ספר כשלעצמו, אלא צריך להתייחס גם אל האישיות ופועלה בשיח הישראלי. דעה דומה השמיע יגאל שוורץ, שבספרו המעניין שיצא לאחרונה, "זמר נוגה של עמוס עוז", טען שחלק ניכר מסוד קסמו של הסופר הוא מה שהוא מסמל לקוראים. בנוסף לכך, יצחק לאור, שדעתו לגבי עוז אינה חיובית במיוחד, כתב את המאמר בעל השם הנפלא "חיי המין של הישראלי היפה", ודמותו של הסופר עצמו היתה אחד הנושאים המרכזיים בו. והאקדמיה אינה לבד; גם הביקורת על ספריו גולשת לא אחת מהספרים שכתב לדמותו הוא.

את הנטייה לעיסוק בדמותו של עוז אפשר להסביר במראה החיצוני שלו ובכך שהוא עצמו משתתף כבר שנים בשיח הציבורי בישראל. אך בהתחשב בעובדה שיש עוד סופרים נאים שמביעים את דעתם, נדמה כי מה שמעצים את העיסוק בדמותו הוא שספריו המאוחרים מדגישים את דמות המחבר. דגש זה, שהגיע לשיא מונומנטלי בספרו האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך", קיים גם בספריו האחרים. פעמים רבות הוא העמיד במרכז היצירה את עמדתו הפוליטית, הציג לראווה את יכולת התיאור שלו או התייחס למספר כאל אדם מורם מעם, כך שלא היה אפשר לקרוא את יצירותיו במנותק מצלו של הסופר.

ובכל זאת, ספרו החדש "בין חברים" הוא ספר מצוין, לא מעט בשל הוויתור על עמדת הסופר שמכשף במילותיו. השפה כולה ב"בין חברים" מאופקת, והדגש בה אינו על מה שאמר הסופר ועל הדרך שבה אמר זאת, אלא על מה שלא נאמר. ואם

הכתיבה עצמה, זו המדגישה את השתיקה, אינה חדה מספיק, הסיפור האחרון וקורע הלב בקובץ, "אספרנטו", שמספר על חבר קיבוץ גוסס שתשוקתו הגדולה היא השפה הבינלאומית שחוברה בידי זמנהוף היהודי, מטלטל כל קורא שציפה לברק הלשוני של עוז. כאשר מי שמייצג את השפה המושלמת, זו שהיתה אמורה להביא שלום לעולם, גוסס ממחלת ריאות, עוז נסוג מעמדתו המוקדמת, שראתה בשפה כלי לתיקון עולם, ומתאר מציאות שבה השפה חלשה ומעוררת רחמים, כמו הגיבור המחרחר על ערש דווי. בסופו של דבר האספרנטו, כמו כל שפה, כמו שפת הספרות, מגיעה אל הרגע המצחיק והטרגי שבו חברת הקיבוץ שליוותה את גסיסתו של חובב האספרנטו עומדת בלווייתו ולא מצליחה לדבר: "היה לה פתאום איזה רצון להגיד שתיים-שלוש מילים שקטות באספרנטו אבל הרי לא הספיקה ללמוד כלום וגם לא ידעה מה תאמר" (עמ' 160).

בד בבד עם נסיגת השפה ישנו גם ויתור אחר ומרשים לא פחות מצדו של עוז, על הבלטת מקומו של הסופר ביצירה. כאשר תיאר את המתח בין מזרחים לאשכנזים ברומן "קופסה שחורה", היה זה ייצוג של עמדתו החד-משמעית כאדם. הגישה שלו, שקשרה בין המזרחים לעליית הימין, היתה דבר שניתן להסכים איתו או להסתייג ממנו, אבל לא להתעלם ממנו. ב"בין חברים" הדברים נראים אחרת. כאשר עולה המתח הזה בסיפור "אבא", המתאר ילד חוץ ממוצא מזרחי שהולך לבקר את אביו המבולבל ובדרך קובר כלב שנדרס, עמדת הסופר ננטשת לטובת הספרות. המתח בין שתי העדות, כמו גם הביקורת על היחס למזרחים במשק, נמצאים ביצירה, אך הם לא הדבר המרכזי. מה שמרכזי הוא הסיפור על ילד שהולך לבקר את אביו הגוסס שלא מזהה אותו, ויושב בשתיקה ליד קבר של כלב אומלל. אל מול תמונה מרגשת כזו, אין דבר טבעי מהשתיקה, מחוסר הנכונות לומר דעה מגובשת על שום נושא.

הבחירה שלו לסגת מעמדתו היא כה משמעותית במקרה של "בין חברים" מכיוון שיש התאמה מוחלטת בין עמדתו שלו לבין העולם שעליו הוא מספר. בקיבוץ יקהת, שם מתרחשים הסיפורים, האידיאולוגיה וההשפעה של החברה כה חזקות, עד כי כל הגיבורים נתונים בסד של שתיקה וריסון הגובל בסירוס. למשל, כאשר מנחם מגלה שבתו בת ה-17, שהיא בת משפחתו היחידה, גרה אצל דויד, מחנכה לשעבר ובן גילו, הוא מגיע לחדרו להתעמת איתם. אך במקום שהעימות יפרוץ ומנחם יגיד את אשר על לבו, הסירוס הרגשי והלשוני מתלכדים יחד בכוח למשפט שבור המופנה כלפי החבר בן גילו ששוכב עם בתו: "אבל איך אפשר?" (עמ' 50), משפט שאחריו נסוג מנחם מובס ושפל.

אפשר להתייחס לבחירה לרסן את הקול כאמצעי לתיאור גיבורים מרוסנים וכדרך להראות לכל אלו שמתרפקים על העבר שהקיבוץ של פעם היה כה מסרס עד שגם מי שכותב עליו ירוסן. אך נדמה כי במקרה זה, הדבר הכי פחות נכון יהיה לקרוא כדי להבין מה עוז חושב. כשהנסיגה הספרותית חוברת באופן מושלם לתיאור המצב, הספרות חוזרת למקומה הטבעי, המקום שבו היא לא חושבת אלא מרגשת, עצובה ולעתים מצחיקה, וכלל לא משנה מיהו הסופר שכתב אותה. וכשזה המצב, ואפילו שיש לי קושי לכתוב דברים שעלולים לתרום למיתוס על עוז כנביא שמילותיו הן דברי אלוהים חיים, אין לי אלא להודות שעמוס עוז כתב ספר מעולה, קרוב למושלם.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...