היורש הכי נכון: "הארנבת עם עיני הענבר" הוא חוויה אינטלקטואלית, חושנית ורגשית
מאות מיניאטורות יפניות, שירש אמן הקרמיקה הבריטי אדמונד דה ואל, עוררו אותו לצאת למסע שהוליד את היצירה הספרותית העשירה "הארנבת עם עיני הענבר". מהלך השתייכותם של פסלוני הנצקה לאיש שכתב את הספר שייך לעולם של צדק אמנותי
כתיבה של אמן דייקן וחסכן. "הארנבת עם עיני הענבר" כריכת הספר
הבריטי הרהוט בעל הקול הרך, הממחיש את דבריו בכפות ידיים גדולות (צפייה בהרצאה שלו בסרטון מוסיפה אינסוף נדבכים אמנותיים לחוויית הקריאה בספרו), ידע להתייחס לירושה שנפלה בחלקו בדרך שנראית לאחר מעשה כיחידה שראוי היה ללכת בה. בהיותו בן דור רביעי לבעליו הראשון של אוסף חפצי האמנות המרתק הזה, יצא דה ואל למסע בעקבות אותם פסלונים זעירים וכתב ספר מפליא, שבו הקיף את העולם בין זרועותיו ומיצה מתוכו את תכליתן של הביוגרפיה, ההיסטוריה, האמנות והנאמנות.
הספר של בן הכומר, נכד ליהודיה ממשפחה וינאית עשירה, שהשואה חיסלה את ממונה ורכושה, מושך את הקורא בריבוי פניו. הקריאה בו כמוה כהתבוננות במנסרה המנפצת את האור בססגוניות שקופה. בכתיבה של אמן דייקן וחסכן נפרשת כאן חוויה אינטלקטואלית, חושנית ורגשית. זהו מקרה נדיר, שבו מסע אישי הופך לדבר ספרות גבישי כאותם פסלונים דחוסים. מעט נזירי המכיל את המרובה. פרטים קטנים המציירים את התמונה השלמה.
והתמונה השלמה מספרת על משפחה יהודית מאודסה, שהתעשרה ממסחר בחיטה ובניה נשלחו אל בירות אירופה, וינה ופריז, כדי להרחיב ולפרוץ. והיו בהם מי שלקחו על עצמם להמשיך את ניהול העסקים חובקי העולם, ומי שהיו נואפים, ומי שהיו סנובים נהנתנים או למדנים שעסקי הבנקאות נכפו עליהם, ואוצרים אמנותיים ומבקרי ספרות, כשארל אפרוסי, הרווק הפריזאי האנין שרקד במסיבות על תפר המאה ה-19-20. דה ואל חש אל האחרון קירבה יתרה, כי חיי שארל היו כמעשה אמנותי מחושב בקפידה, והאמנות הייתה העניין היחיד בחייו, מלבד המאהבת.
הפסלונים מתעוררים בספרו לחיים. דה ואל צילום: גטי אימג'ס
גם אם מי מאיתנו יירש שכיות חמדה בהיותו נצר לשושלת מאצולת ממון כלשהי, ספק אם יימצא ברוך-כישרונות נכון לירושה הזאת כאמן הקרמיקה הבריטי דה ואל. הוא ירש את האוסף הכולל 264 פסלונים זעירים מדוד-רבא שלו.
עכשיו הם מוצגים "בבית אדוורדיאני ברחוב לונדוני נעים", בתוך ויטרינה כבדה שרכש דה ואל ממוזיאון ויקטוריה ואלברט. ראוי להזכיר כאן שלא כבדרך אגב, שבמוזיאון המכובד מוצגת עבודת קבע של דה ואל באגף הקרמיקה.
במרום תקרה דמויית כיפת קתדרלית, מיקם האמן מדף מעגלי ועליו עשרות כלי קרמיקה בהירים, שטוחים כצלחות וגבוהים כאגרטלים בקבוקיים. מעמדת המבקר שרגליו נטועות על רצפת האולם אפשר רק לנחש את צורתם המפורטת והשלמה. הרושם הכללי הוא של חפצים שהונחו במקום שאינו טבעי להם, וזוהי עדות מרשימה ליכולתו של דה ואל ליצור גם עבודה שאינה מתחייבת על הימצאות הדבר במקומו הנכון ביותר.
הנצקה נחים עכשיו בשלווה בתחנה הרביעית במסעם על פני דורות וארצות. דה ואל רוצה שילדיו ישחקו בהם כפי שילדיה של אֶמי הווינאית שיחקו בפסלונים בחדר ההלבשה בארמון אפרוסי על הרינג הווינאי לפני מאה שנים. אין ספק שמיקומן של יצירות מן המאות ה-17, ה-18 וה-19 בביתו של אמן מודרני בעל שם עולמי, התברר כאירוע השלם והמשלים בתהליך היסטורי-אמנותי.
דה ואל מדבר הרבה על מישוש הנצקה, על העלמתם בחופן היד או בכיס. הפסלונים מתעוררים בספרו לחיים שנאצרו לפני מאות שנים וגובשו לתוכם בחרסינה, בעץ או בשנהב. באתר האינטרנט הנדיב של האמן אפשר לצפות בהתגלמויות היופי המתומצת הזה, מרובה באותו עושר חווייתי שהניע את דה ואל לצאת ליפן ולאודסה, לווינה ולפריז. הוא חיטט בארכיונים וקרא בספריות, ודובב את סבתו ואת בן זוגו היפני של הדוד-רבא שלו, ובתוך כך הזניח את עבודת הקרמיקה בסטודיו שלו.
גם אם אתם מנועים מליטוף המוצקות הרכה של הפסלונים, כדאי להתבונן בארנבת שעיניה ענבר, בקבוצת צבים מטפסים זה על גבו של זה, בחופן ערמונים, בצמד עכברים טועמים גרגיר, באגוז חצוי, בציפור על ענף קטוע, בנקבת קופה מעלימה גור בחיקה, באייל רובץ ומגרד את אוזנו ברגל אחורית, בשלוש צפרדעים על עלה, ברוכלת עם סל יושבת שעונה על מקלה. קשה לשׂבּוֹע.
אדמונד דה ואל, הארנבת עם עיני הענבר, מאנגלית: אביעד שטיר, ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 390 עמ'
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם