למסגר ולתלות: "מד מן" חוזרת, יפה מתמיד
הפרק הכפול שפתח את עונתה החמישית של "מד מן" הציג, שוב, תסריט מבריק, דמויות בעלות עומק פסיכולוגי ויופי שניבט מכל פריים ופריים. רז ישראלי צפה והתהפנט
הבחירה לפתוח את העונה בפרק כפול נכונה מכמה סיבות. ראשית, בשל עיכוב עליית העונה החדשה היה צריך להרגיע את הציפיות של המעריצים ולצ'פר אותנו על הסבלנות. שנית, החלק הראשון של הפרק משמש כאקספוזיציה להתפתחויות בעלילה וגם אם נטול אקשן מהותי, הוא נותן מסגרת הכרחית לצופה שתשתלם לו בהמשך הדרך. יותר מכל מזכיר לנו הפרק למה אנחנו כל כך אוהבים את "מד מן", מה כל כך ממכר בה, ולא באקשן עסקינן.
כמו כל פרק של "מד מן", גם פרק של שעה וחצי מורכב מאין סוף מיזנסצנות שראויות למסגור ולתלייה במוזיאון לתולדות הטלוויזיה. גם כשהעלילה עומדת במקום או זוחלת לאיטה, היופי הנשגב שניבט מכל פריים ופריים מרתק את הצופה למסך, העומק הפסיכולוגי של הגברים הנהנתנים ושל הנשים קשות היום מחלחל דרך האוזניים בזכות התסריט המבריק ודרך העיניים בזכות העיצוב המופלא של התוכנית. בסדרה שזמן היא מילת המפתח בה, אין מתאים מלפתוח את העונה החדשה, שנרמז כי היא מורכבת בהרבה מקודמותיה, באקספוזיציה ארוכה ויפה. קודם תתאהב בדמויות מחדש, תכיר את הלך הרוח, אחר כך תסחף בעלילה המרגשת שתצוף על פני השטח בלי משים לב, והנה התמכרת שוב.
הזמנים השתנו, הדמויות מוצאות את עצמן במקום חדש, באופן אישי ומבחינת התקופה כאחת, אך אין זה אומר שמשהו מהותי בסדרה השתנה, להפך. אם יש משהו שהפרק החדש מוכיח הוא שהמשיכה לסדרה נובעת מתשומת הלב לדקויות ולפרטים הקטנים, לגבה המורמת של דרייפר או לעיניים האדומות מעייפות של פגי שחייבת להמשיך להצדיק את מעמדה בחברה, למנורת השולחן ה"מודרנית" של המזכירה או לכובע של הולכת הרגל ברחוב הסואן. לעומת סדרות אחרות שנחרטות בזיכרון בזכות פרקים ספציפיים עם ריבוי עלילות וסקנדלים, כל פרק של "מד מן" איכותי בדיוק כמשנהו. כמו בכל סדרה גם כאן יש הריונות לא צפויים, גירושים וחתונות, פיטורים והצלחות, סקס, סיגריות ואלכוהול בשפע, אך שום דבר בעלילה לא חורג מהמסגרת, הכל חלק טריוויאלי, כביכול, מהנוף של שדרות מדיסון.
למרות זרימה אורגנית כמעט של העלילה, דברים בכל זאת התקדמו מאז סיום העונה הרביעית של "מד מן", וזה המקום להזהיר מפני ספוילרים. המשך הקריאה לא יפגע כלל בהנאה מצפייה בפרק החדש (שישודר ביום שבת הקרוב בהוט 3), אך למעריצים האדוקים שכוססים ציפורניים כבר שנה וחצי מומלץ להמתין בסבלנות.
החלק הראשון של הפרק, כאמור, משמש כגשר ומורה דרך ומחבר בין סיום העונה הקודמת לזמן הזה, אך חלקו השני של הפרק נפתח במסיבת הפתעה ליום הולדתו הארבעים של דונלד דרייפר, בה כל רגע מרגש מקודמו. החל מתמהיל האורחים במסיבה, דרך הערה חמוצה של פגי לדרייפר ומייגן ותגובתה המרתקת של האחרונה שהופכת לדמות מרכזית בסדרה ולא לעוד אשת איש, ועד לפסקול האדיר שמוכיח מחדש את כוחה של הסדרה להפוך דבר מה שאבד עליו הכלח לחיוני ומרתק, הכל במסיבה הזאת גורם לך לרצות להצטרף לדמויות בשתיה וריקודים. ההשפעה העצומה של מייגן על דון ניכרת כבר בפרק הראשון ויוצרת סקרנות עצומה לגבי המשך חייהם המשותפים. הדמות שנכנסה לחיינו בהפתעה, כמו לגמרי במקרה, תמשיך כנראה להפתיע אותנו במהלך העונה הנוכחית לא מעט. יחד עם זאת, אל תתפלאו אם הביקורתיות שהפגין דרייפר כלפי רוג'ר בזמנו, כשזה התחתן בשנית עם נערה שצעירה מביתו, תחזור לבעוט לו בישבן בהמשך הדרך.
אגב רוג'ר, התנגשות האופי המתירני והבזבזני שלו עם ההישגיות של פיט עולה רמה ומדגישה יותר מכל סיטואציה או קונפליקט אחרים להם נחשפנו עד עכשיו, את המורכבות של הדמויות והעומק הפסיכולוגי הלא יאמן שמצליחה הסדרה להעניק להן, מבלי לזלזל לשנייה במשחק המעולה של צוות השחקנים המוכשר. פיט, הדמות שאהבנו לשנוא, מתייצב בגאון מול רוג'ר שהצטייר בתחילה ככל יכול, וקונה את לב הצופים בהיגיון בריא שלרוג'ר קשה לעמוד בפניו.
על קורות חייהן של הדמויות האחרות בסדרה, כמו בטי הנוירוטית, ג'ואן האמא הטרייה וליין הגיק הבריטי, האפילו הדרמה בין רוג'ר לפיט והיחסים המרתקים בין דון לזוגתו החדשה, שללא ספק גנבה את ההצגה בפרק הראשון של העונה עם משחק מצויין של ג'סיקה פארה. אך מה שנזרע בפרק הראשון של העונה ינבט ודאי לקונפליקטים מורכבים בהמשך.
משרד חדש, תינוק חדש, אישה חדשה, פוטנציאל חדש לאהבה, אין ספק שהרבה קרה בשמונה חודשים במעבר לשנת 1966. ועדיין, ההתרחשות הכי מפתיעה, שחורגת מהלך הרוח שהורגלנו אליו בשדרת מדיסון הלבנה והשבעה, היא העסקת נשים שחורות כמזכירות במשרד הפרסום של סטרלינג, קופר, דרייפר ופרייס. הזמנים השתנו ואיתם התקדמה התוכנית. במקום בו לכל התרחשות ומטבע יש יותר משני צדדים וכל אישיות צבעונית כקשת בענן, מדהים לראות את החתך הברור בין שחור ללבן, את רוח התקופה כמטאפורה לחיץ העמוק בין האישי והנסתר לגלוי והמכוער. וב"מד מן" כמו ב"מד מן", גם המכוער יפה כמו ציור.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם