"רומן וינאי" של דוד פוגל: מפתיע כמה שהוא עכשווי
ספרו הגנוז של דוד פוגל עכשווי להפתיע, ומצליח לתאר גיבור מנותק בעיר מנוכרת בלי לשפוט את סטיותיו ואת שגיונותיו
מתמקד ברשמים, ולא בעלילה. "רומן וינאי" כריכת הספר
מפתיע לגלות שרומן שנכתב (ונגנז) בראשית המאה שעברה על ידי סופר שנתגלה מחדש, שנים רבות אחרי מותו הטרגי ב-1944, יכול להיות כה עכשווי. גם מי שקרא את "חיי נישואים", הרומן הבשל יותר של דוד פוגל שמתעד קשר סאדו-מאזוכיסטי בין גבר יהודי לאישה נוצרייה, עשוי להיות מופתע מרומן הנעורים הזה, שמכיל אלמנטים אוטוביוגרפיים רבים מחייו של פוגל הצעיר בווינה של ראשית המאה ה-20. בייחוד מהאופן הרלוונטי שבו מתאר הסופר ניכור אורבני ומטפל באופן גלוי ולא מתחסד בחיים המיניים של גיבורו הצעיר ושל שאר הדמויות המגוונות העוברות בחייו.
"רומן וינאי" אינו מתמקד בעלילה אלא ברשמים: המראות, הריחות וההרפתקאות - מיניות ואחרות - של מיכאל רוסט בן ה-18, המגיע לעיר מחיי כפר נינוחים ונחוש בדעתו לכבוש אותה, בעיקר דרך כיבוש לבן ומיטתן של נשים ונערות. משולש האהבים שבלב הספר בין רוסט לבין גרטרוד, בעלת הדירה שהוא שוכר וארנה, בתה בת ה-16, הוא השלד העלילתי של הספר. אך דומה כי לא זה העיקר, גם אם החוויה היא של פוגל עצמו, שסיפר על הרומן הכפול שהיה לו בצעירותו עם בעלת דירתו ובתה הצעירה.
ניתן לומר שזהו ספר על הקיום ה(פוסט)מודרני: קיום ב"עכשיו" האינסופי וניסיון להתעלם ממעמסת העבר ומהחשש מהעתיד. הגיבור, צעיר יהיר ונחוש, בטוח כי "כל יום חדש מבקש אדם חדש, נקי כתינוק בן יומו, בלי מעמסת יום אתמול". אך רוסט אינו הקול היחיד בספר זה; פוגל מספק לנו הצצות לזרמי תודעה של דמויות אחרות התוהות, כמו רוסט, על משמעות החיים. כך פריץ אנקר, הצעיר העשיר והבודד המאוהב אף הוא בארנה וחש שחייו חסרי משמעות, מוצא ניחומים רגעיים בבתי זונות ומהרהר תמידית בהתאבדות כמוצא מן הסבל המתמשך; או איש הצבא פליקס פון ברונהוף, הבוחל בחיי הצבא, המאוהב אהבה נכזבת באשת מיטיבו המיליונר של רוסט, מרי דין, ומרגיש בשעת אירוע חברתי ש"אלה האנשים שהכיר על בוריים, אף הם נעשו בבת אחת זרים לגמרי, כנעוצים בעולם אחר, ושום גשר לא הוביל ממנו אליהם". עולם נוסף שאליו מתוודע רוסט הוא המסעדה "אחדות", שבה מתקבצים טיפוסים יהודים ססגוניים לרוב, אנשי ספר העסוקים תמיד בהוצאת ירחון שלא יראה אור לעולם, זמר חתונות הטוען שהיה טנור מפורסם באמריקה, ומישה, האנרכיסט החולני, אשר אומר לרוסט המשועשע והאדיש כי "הקץ לפניך, קרוב קרוב", ומוסיף : "כמה אני שונא אותם, עד לשיגעון! אילו הייתי ראש האינקוויזיטורים!".
המוטו המארגן את חייו של גיבור הספר הוא עמדתו של רוסט: "אינני יודע אם הם ראויים לשנאה כזו, מעט בוז מספיק". אך מבעד למעטה האדישות נותן לנו פוגל הצצה לחיים שעזב רוסט ושלהם הוא כמה, בלי שיוכל להודות בכך אפילו לעצמו.
בכמה מהרגעים היפים ביותר בספר אנו מקבלים הצצה לאותם חיים: "שוב ראה לפניו את אמו. עכשיו הריהי מן הסתם מתכוננת לשכיבה. אמו שהרהוריה נתונים בלי ספק לו בשעה זו, לבנה האהוב. הרהורים ערטילאיים בלב נחמץ, תלויים על בלימה, הואיל ואינה יודעת את מקומו. זע בקרבו רגש חם אל אם זו, שראה בעליל כל תנועותיה כבחזון, איך שהיא פושטת את שמלותיה, פותחת שערותיה, סורקתן וקובצתן לקומץ זהבהב, פותחת אחר כך כהרגלה ספר לקרוא אגב שכיבה לפני הירדמה, ודמותו מבצבצת לה מתוך כל שורה ושורה, דמות בנה שעזבה. כך הוא גורלן של אמהות - העולם גוזל מהן את בניהן".
ברגע זה, אחד מהבודדים שבהם רוסט מביע רגש חם כלפי אדם אחר, אנו רואים גם הדהוד ליחסיו עם גרטרוד המבוגרת ממנו, המתוודה שלעתים היא רואה בו בן. מערכת היחסים הפרוורטית בין רוסט לגרטרוד משקפת כבראי עקום את געגועיו לאמו, שאף הם מקבלים ממד ארוטי בתיאור של האם המתכוננת לשינה תוך מחשבה על בנה האהוב. אך פוגל אינו שופט את דמויותיו ואינו מציג עמדה מוסרית ברורה. התיאורים של האקטים המיניים בספר, שהם לעתים מנוכרים וקרים ולעתים מציגים את האופציה היחידה לגאולה,
ולו רגעית, מהסבל הקיומי, הופכים את הקול של המספר בספר זה לרלוונטי מתמיד. במרכז הסרט "בושה" שמציג כעת בבתי הקולנוע, עומד בחור צעיר, יפה ומנוכר בחלל עירוני, שאינו מסוגל לקיים אלא קשרים מיניים אקראיים עם בנות זוג מזדמנות. בסרט, הרגש המתלווה לחוויות הללו הוא בושה. פוגל, כך נדמה, אינו כה שיפוטי. הגיבור שלו חי את חייו ללא יכולת לאהוב אהבת אמת, אך עבור פוגל זהו המצב האנושי. גאונותו היא בהפיכת העצב הקיומי הזה ליצירת ספרותית מרגשת ונוגעת.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם