הכל זהב: מה עושה דני דה ויטו בתיאטרון?
רגע לפני שעולה ההצגה "נערי הזהב" בכיכובו, דני דה ויטו תוהה אם יצא מדעתו כשהחליט לעלות על בימת התיאטרון, היכן שימים חופשיים לא באים בחשבון
הדבר השני ששמים לב אליו זה כמה הוא נלהב ואקספרסיבי. זאת לא גרסת סרט מצויר, זה ממש טורבו. בחלל החזרות שבו אנחנו נפגשים הוא כל הזמן מושך בכתפיו, מחווה בידיו וצוחק עד שמשקפיו נופלים מהמצח אל העיניים. בנקודה מסוימת הוא אפילו גורר אותי לריקוד. הוא מדבר מהר ובחדות והחוש הקומי שלו מפותח. בתשובה לשאלה שלי על שחקנים צעירים הוא תוהה: "מישהו מבטיח שמזכיר לי את עצמי? את מתכוונת כמו אשטון קוצ'ר ובראד פיט?".
בימים אלה דה ויטו משתתף בחזרות למחזהו של ניל סיימון "נערי הזהב" בבימוי שיאה שארוק בתיאטרון סאבוי שבלונדון. הוא וריצ'רד גריפיתס מגלמים שני שחקני וודוויל שמתאחדים בחוסר רצון לספיישל טלוויזיוני. התזמון לחזרות הסתדר מצוין עם ההפסקה בצילומי סדרת הטלוויזיה שבה מככב דה ויטו, "פילדלפיה זורחת". זאת הפעם הראשונה של דה ויטו בהפקה מסוג כזה. "זה משהו שתמיד חשבתי לעשות", הוא אומר. "אנשים תמיד אמרו לי 'למה אתה לא עושה ברודוויי?', והבדיחה הגדולה שלי היתה 'לא, חדרי ההלבשה קטנים מדי'. מה שבהחלט נכון לגבי הסאבוי".
הביקור הראשון שלו בתיאטרון הזה היה לפני כמעט 30 שנה, עם אשתו ריאה פרלמן (קרלה מ"חופשי על הבר"). "לא מזמן חזרתי לבקר וזה כל כך יפה, זאת במה נהדרת. אני ממש מצפה לזה". עם זאת הוא מודה שהמחשבה על תיאטרון הרתיעה אותו: "אז, כאילו, אהבתי את הפרויקט, אהבתי את האנשים שמעורבים בו, אבל חשבתי לעצמי 'יצאת מדעתך?'".
מה שבטוח, הוא לא עושה את זה בשביל הכסף. מאז 1966 גילם דה ויטו עשרות תפקידים בקולנוע ובטלוויזיה, החל מסדרת הטלוויזיה "טקסי", דרך "קן הקוקייה", "סודות אל.איי" ועד "תאומים". הוא גם ביים סרטים כמו "זרוק את אמא מהרכבת", "מלחמת רוז ברוז" ו"הופה", במקביל להיותו מפיק מצליח בחברה שבבעלותו ג'רזי פילמס, שעבדה על סרטים כמו "ספרות זולה", "ארין ברוקוביץ'", "גרדן סטייט" ו"לתפוס את שורטי". עכשיו עומדת על הפרק אפשרות להפיק את "תאומים 2", ודה ויטו מאשר שנערכים דיונים בנושא עם מושל קליפורניה לשעבר, ארנולד שוורצנגר. הפעם אדי מרפי אמור לשחק את אחיהם
מבחינת הפקות, דה ויטו הוכיח שיש לו אינסטינקטים טובים כשקנה את התסריט של קוונטין טרנטינו ל"ספרות זולה". "לא ראיתי את קוונטין מביים או משחק. אפילו לא ראיתי את 'כלבי אשמורת' כשקניתי את הפרויקט הבא שלו, שאפילו עוד לא נכתב. זה היה רק בזכותו. אהבתי את הדרך שבה דיבר עליו. הבחור היה פשוט כל כך קול. לי זה נראה פשוט".
דה ויטו, שנולד למשפחה של אמריקאים-איטלקים, תמיד אהב סרטים אבל אף פעם לא חלם שיעבוד בתעשייה. לפני שהתחיל לשחק הוא עבד בתור ספר, יחד עם אחותו. עם פרלמן התחתן בשנת 1982 ויש להם שתי בנות ובן. "כן, ריאה ואני יחד כבר מאה שנה בערך. ברצינות, זה כבר כמעט 40 שנה. לא התחתנו מיד, חיינו יחד וזה היה און אנד אוף במשך הרבה זמן. אנחנו חברים טובים וכל זה. מדברים כל יום כמעט בסקייפ".
העובדה שהוא לא בדיוק מתאים לדימוי של שחקן גברי ראשי מעולם לא היתה נושא רגיש עבור דה ויטו. "הכל עבד עבורי", הוא אומר בקלות. "אבל משחק זה כמו כל עסק אחר. אם יש לך את זה בלב, אם אתה יודע שאתה רוצה לכתוב סיפורים או לצייר או לבנות גשרים, או לעשות כל דבר אחר, אז ברגע שהחיידק נשך אותך, אתה מבין שזאת התשוקה שלך ואתה צריך לצאת בעקבותיה. זה נכון אם אתה גבוה, נמוך, שחור, לבן, ירוק או צהוב".
הרבה אנשים נשחקים, לא?
"טוב, כן. מכיוון שאנחנו חיים בעולם שבו לאנשים יש דעות קדומות. על דת, על גיל, על מגדר, מה שלא יהיה. צריך להיות זן לגבי זה. אם קורה לי משהו טוב, אני מחבק את זה ואז משחרר את זה. אם קורה לי משהו רע - אני מחבק את זה ואז משחרר את זה. חייבים. רבים מאיתנו חסרי ביטחון והאחרים בעולם הם חארות. אז אתה יכול להיות חסר ביטחון - כל עוד אתה לא חרא!".
אף על פי שהוא עובד בהוליווד כבר זמן רב, דה ויטו לא מרגיש שהוא יכול להרשות לעצמו להירגע. "אתה תמיד בג'ונגל. ככה זה צריך להיות. זה עולה להם כמה מיליארדי דולרים רק לפתוח את הדלתות, רק לסובב את המפתח. אז הם חייבים ללכת על הזהב. הם משקיעים הרבה כסף ועושים את הסרטים הגדולים האלה, ואז זה מאפשר גם את הסרטים הקטנים יותר, כמו 'ספרות זולה' ו'גרדן סטייט'".
"אתה אף פעם לא יודע מה הולך לקרות", הוא אומר. "אתה זורק את הקוביות ויש לך מזל. ואני מקיף את עצמי באנשים חכמים - בדרך כלל צעירים חכמים. זה טוב שרואים אותך באור טוב, שיש לך מעין הילה, אבל אתה לא יכול לשאת את המשא לבד. אתה צריך צוות. כמו מה שאני עושה כאן, עם צוות. אני מוריד את הכובע בפני אנשים כמו ג'קי מייסון, שיכולים לעמוד במופע של אדם אחד. וכל מה שאני מסוגל לחשוב עליו זה תודה לאל על ריצ'רד גריפיתס - אני רוצה את האנשים שלי סביבי!".
חבורת אנשים, בהם גריפיתס, מתחילה להתאסף במסדרון כאילו קראו להם - סימן שזמננו כמעט תם. אם הייתי מדברת איתך אחרי ההצגה של "נערי הזהב", אני שואלת את דה ויטו, מה אתה חושב שהיית אומר לי? "שנורא נהניתי", הוא אומר. "שידעתי שזה ייגמר עוד לפני שזה התחיל. שמונה הצגות בשבוע, אני רוצה ליהנות מכל רגע".
בלי ימים חופשיים?
"מה חשבת שאעשה, חצי מההצגות? אם רוצים ללמוד, צריך להשקיע את הזמן".
למרות היותה קומדיה "נערי הזהב" מדברת גם על הזדקנות ומוות. אתה חושב על הנושאים האלה?
"טוב, את יודעת, חמי, אבא של ריאה בן ה-93, לא במצב נהדר. כל זה יקרה גם לך, צריך לחשוב על זה".
וישנו גם החבר שלו, מייקל דגלאס, שסבל מסרטן בגרון. "בדיוק. אבל תודה לאל, מצבו יותר טוב, הכל בסדר וכולם שמחים", הוא נוקש על שולחן העץ. "איך שאני רואה את זה, כל עוד אתה הולך ומדבר ויכול לעשות דברים כמו לבוא ללונדון ולעלות על במה עם גריפיתס וליהנות מהחיים, הכל טוב. יש לי שלושה ילדים נהדרים, ריאה תבוא לבקר אותי כאן ברגע שאלמד את הטקסטים שלי - החיים טובים.
"איך שאני רואה את זה, מה שצריך לעשות זה לחשוב על העכשיו, על הרגע. אם מנתחים את העבר או מצפים ליותר מדי מהעתיד, לא באמת מתרכזים במה שעושים ברגע זה ממש, וזה הדבר הכי חשוב: העכשיו!". הוא נשען קדימה ונוקש בעדינות על השולחן. "עכשיו הוא הרגע החשוב ביותר בחייך. באמת. וזה לא בגלל שאת מדברת איתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם