השדר של העם: מאיר אינשטיין בעניין של ספורט, לא רכילות
יש אנשים שרואים את הכדורגל הישראלי קורס להם מול הפרצוף, ויש כאלה שגם משדרים אותו כל שבוע. ראיון נדיר עם מאיר אינשטיין, שרק בגלל סיבות טכניות לא הבשיל לכדי כתבת שעעעעעעעער
"בזמן אמת, חוויתי את פארק דה פראנס כאחד הרגעים המתסכלים בקריירה", הוא אומר. "אתה מבין שזה שער חשוב מאוד וכל מה שיוצא לך זה צווחה כזאת, כמו של תרנגול. זה היה עבורי רגע מפוספס. כאילו לא יכולתי להביע את העוצמה הנדרשת למעמד. מה גם שכמה שניות אחר כך נשמעה שריקת הסיום, כך שלא התאפשר לי להיאחז בשידור בזמן אמת ולתאר את גודל האירוע".
אם תשאלו את אינשטיין, האירוע החד-פעמי הזה הוא דווקא מקרה מייצג, גם אם קיצוני משהו, לסגנון ההגשה שלו. "השידור שלי מתאפיין בהתרגשות אמיתית, בחיבור לאירוע. לאורך השנים היו מבקרים שטענו נגדי שאני אובר-מתלהב, אבל לי זה אף פעם לא הפריע כי אני יודע שזה מגיע ממקום לא מעושה, לא מזויף. ההתלהבות משער היא אותנטית לחלוטין, ולא כי הובקע שער ועכשיו'צריך' להתלהב. מעולם לא באתי לשידור מוכן עם משפט מהבית".
אינשטיין הממלכתי ודאי לא יודה בכך, אבל כשהוא מתעכב על העיקרון הזה - לא להגיע לשידור עם משפט מהבית - עולה מבין השורות דמותו של הספק-קולגה ספק-צ'ילבה יורם ארבל. ובאמת, בניגוד לרפליקות הארבליות ובעיקר לקריאה "ה-ל-ל-ו-י-ה" שמגיעה תכופות ובשינויי ניואנסים קלים בלבד, בזעקה ההיא של אינשטיין לא ניתן לעשות שימוש חוזר. אולי רק מחווה כמו זו שערך לעצמו, בתוכנית "בובה של לילה" ("יויו, תפתח את הששעעער"). למעשה , גם כשנוברים בארכיון של אינשטיין ומחפשים רגע נוסף כזה, של התקנת
זה היה לפני שבע שנים בערך, כשמכבי חיפה התמודדה מול מאלמו השבדית במוקדמות ליגת האלופות. השוער השמיט כדור גובה פשוט, סידר לשבדים גול דבילי, והוציא מאינשטיין את הקריאה המקוננת "אוי דוידוביץ', אוי דוידוביץ'". המשחק הסתיים בשוויון ובהדחה מהמפעל. "כמו בפארק דה פראנס, תוך כדי השידור לא חשבתי שמדובר במשהו שיתפוס. שנים אחר כך פגשתי אוהד של חיפה בקריית אליעזר, והוא השמיע לי את הצלצול בטלפון שלו שהיה אוי דוידוביץ'".
אתה הרבה פעמים לוקח על עצמך את תפקיד הנוזף, המאוכזב, הלא מרוצה.
"אני חי את המשחק ומשתדל לצפות בו כמו שצופים בו האוהדים. לא במובן של להעדיף קבוצה אחת על פני האחרת, אלא אם מדובר במשחק של קבוצה ישראלית מול קבוצה זרה, אז האהדה שלי מופנית באופן טבעי כלפי הקבוצה שלנו. נכון שאם שחקן עושה טעות, אני אומר את הדברים. ואם אני חושב שפנדל שנשרק הוא לא מוצדק אז גם את זה אני אומר. בכלל, אני חסיד גדול של אי הסכמה עם הפרשן שיושב לצדי. הפרשן יודע שאני מטבעי מחרחר מחלוקת ולא בהכרח אסכים איתו, אבל כולם זורמים עם זה ואני לא זוכר מישהו שנפגע מדושיח כזה. הרי חלק משמעותי מחוויית הצפייה בכדורגל זה הוויכוח עם החברים שאיתך. אחד אומר היה נבדל, השני אומר שלא היה. זה ממד מרכזי בשואו".
אוהדים גם נוטים להפגין נחרצות יתר. זה קורה לך?
"היו מקרים, היו מקרים. לפעמים אתה מתפתה לחרוץ לפני שברור ב-100 אחוז מה קרה. בשביל זה יש הילוכים חוזרים, ולפיהם אפשר לגבש דעה וגם לחזור בך אם מיהרת לשפוט".
התכונות האלה - ההתלהבות, הנחרצות, המעורבות, השיפוטיות - הפכו אותך לשדר של העם. אתה איש עממי?
"תגדיר עממי. אני לא חושב שההגדרה שלך תתפוס לגביי".
מבחינת התרבות שאתה צורך, הספרים שאתה קורא, המקומות שאתה מסתובב בהם בסופי שבוע.
"אז אני לא חושב שאני מהעממיים. קודם כל, אני סולד מחשיפה שאינה קשורה בסוג העבודה שלי. זה אולי נשמע אבסורדי כי בעבודה שלי הרי מגולמת חשיפה גבוהה מאוד, אבל נוח לי איתה באזורים ספציפיים מאוד - בשידורים בטלוויזיה, ברדיו מול המיקרופון. אני שונא להתראיין. זה מרגיש לי לא נוח. השיחה שאנחנו עושים כאן היא נדירה. אם תנבור לאורך השנים, תמצא אולי שלושה ראיונות שלי. אחד מהם הכריחו אותי לעשות כשעברתי לערוץ 10, כדי לקדם את המהלך. אם נסתובב ברחוב ומישהו יצעק לכיווני, אמנם אני אגיב בחיוך, אבל אהיה מובך מאוד. אני לא שש לקראת זה, לא מחפש את אהבת ההמונים, זה לא משהו שחסר לי.
"תראה, יש אנשים שניגשים עם המון חן אבל לעתים זה מעיק. אתה מנהל שיחה ופתאום מישהו מתפרץ לתוכה בחוסר טקט, ואז צריך גם לנפנף בצורה לא נחמדה. כשאני יוצא לחופשה בחו"ל ואין ישראלים, מבחינתי זה כיף לא נורמלי. אתה מטייל, מסתובב ברחוב, ואף אחד קורא לכיוונך".
אז לא נמצא אותך בקיץ בנופשון הכל כלול בטורקיה.
"לא, אין סיכוי".
אנחנו נפגשים באולפנים של רדיו ללא הפסקה (103FM) בגבעתיים. אינשטיין מגיע בג'ינס ובסנדלים, מכין לעצמו קפה שחור, אבל שובר את הלוק בסיגרטה דקיקה שמחוברת לפומית. בעוד שעתיים תתחיל התוכנית היומית שהוא מגיש לצד רון קופמן, צביקה שרף ומשה פרימו (שרף ופרימו מתחלפים ברוטציה). שם הרצועה "ספורט" - חסכני ונקי, מה שלא ניתן לומר על אופי הדיונים באולפן, ובעיקר על סגנונו של החבר קופמן. לאחרונה, למשל, כינה את דובר איגוד הכדורסל מוטי אקסמיט "כלומניק", "שקרן" ו"סמרטוט רצפה".
אמנם ההתבטאויות של אינשטיין בוטות פחות, אבל אל תנסו להצמיד לו את תפקיד המבוגר האחראי. "כשצריך לרסן אז מרסנים, אבל לפעמים השידור מנומנם קצת ואז אני מלבה דווקא, בגבולות המקובלים. אולי בתכנון הראשוני הייתי אמור להיות 'המרגיע', אבל אני מודה שגם אני תורם לעתים את תרומתי להבערת המדורה. לאורך הקריירה תמיד הייתי דעתן ואף פעם לא שימשתי על תקן קריין בלבד. בגדול אין לי בעיה עם בוטות. דברים כאלה קורים בשידור חי, לא תמיד ניתן לצפות את הבאות".
מאז שעלתה, לפני קצת פחות משנה, מתחרה התוכנית על המאזינים ברצועת הספורט שמשודרת במקביל ברדיו תל אביב (102FM), שמובילה אופירה אסייג לצד איל ברקוביץ', פיני גרשון וחיים רביבו. השקת התוכנית של אסייג לוותה בקמפיין רעשני בסלוגן "כשכל הכוכבים באותה קבוצה - זה לא כוחות".
הרגיז אותך?
"ממש לא. כשיש תחרות על אותה משבצת זה באמת עושה טוב לכולם, ואני לא אומר את זה לשם הקלישאה. אתה נדרש לעבוד כל יום קשה יותר. אני רק יכול רק להפנות אותך לסקר TGI האחרון. אנחנו הרי משדרים רק בתל אביב, ולהם יש סינדיקציה בכל הארץ, אבל באזור השידור שבו יש חפיפה, הרייטינג שלנו גבוה יותר".
לפני עשור בערך נשאלת איך זה ייתכן שחוץ ממך, מארבל ומרמי וייץ, לא צמח דור המשך של שדרני ספורט בכירים. לא ייאמן אבל השאלה הזאת עדיין רלוונטית.
"אין לי תשובה. בעיקר משום שהיום, להבדיל מלפני עשור ויותר, לא חסרות במות. מצאי שידורי הספורט החיים בישראל הוא מהשורה הראשונה בעולם, גם בהשוואה למערב אירופה. תראה, להיות שדר ספורט זה לא מסוג הדברים שאפשר פשוט ללמוד. אין הוראות מסודרות שלפיהן יש לפעול. אפשר להכשיר ככתב ספורט את מי שיש לו תכונות יסוד כלשהן, אבל שדר? היתה תקופה שניסו עם דידי הררי והוא פשוט ברח, הבין שזה משהו אחר, שונה ממה שהיה מורגל אליו".
יש מישהו מהדור הצעיר שאתה נהנה ממנו?
"החבר'ה הצעירים שמשדרים היום הם בהחלט שדרנים סבירים, אבל נדרשת איזו קפיצת מדרגה ואני לא יכול להגיד לך שמישהו מהם כבר ביצע אותה. שוב, אני גם לא יכול לתאר לך מה צריך לקרות כדי שהיא תתבצע. אצלי זה פשוט קרה. כשנסעתי כסטודנט לאנגליה, פניתי לגדעון הוד והצעתי להעביר לו ידיעות ספורט משם. הוא החליט ללכת על זה. תקופה מסוימת הייתי מקריא לו ידיעות בטלפון, והוא היה משדר אותן באולפן. עד שיום אחד הוא אמר לי: 'למה שלא תנסה פעם אחת בקולך?'. התחלתי, וזה הפך ללהיט היסטרי. נהיה מין מותג כזה של 'מאיר אינשטיין, לונדון'. משם התגלגלתי ל'שירים ושערים' ולטלוויזיה הגעתי בגיל יחסית מאוחר.
"לשדר היה עבורי חלום ילדות. גדלתי על נחמיה בן אברהם, כמובן, ואני זוכר את עצמי בטיולים שנתיים לוקח מגפון ומקריין משחקים מהראש, אבל בפועל התחלתי לשדר כי מישהו החליט לתת לי צ'אנס, בדיוק כמו שלאורך השנים הרבה שדרנים אחרים קיבלו צ'אנס".
ובכל זאת, עדיין מזמינים אותך לכל אירוע גדול ואת עמית הורסקי מספסלים לטובת יורם ארבל. אולי אין באמת צ'אנסים לאחרים.
"אני לא חושב שיש מישהו בדור הנוכחי שיכול להגיד שלא נתנו לו את ההזדמנות כדי ליצור לעצמו מעמד. בייחוד היום, כשיש ערוצים רבים כל כך וקל לקבל מיקרופון. אם עדיין אין פריצה גדולה כלשהי קדימה, זה לא בגלל שמישהו שידר רק 18 פעם ולא 28".
איזה תפקיד על שדר ספורט למלא בראש ובראשונה?
"זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל התפקיד הראשוני הוא לזהות את הנפשות הפועלות. גם אם אתה צריך להיערך מהרגע להרגע למשחק של יפן נגד דרום קוריאה, שבו אתה רואה לראשונה את כל מי שנמצא על הדשא. מעבר לשינון המספרים, שזאת מלאכה קלה, החוכמה היא לזהות אותם על המגרש. אז אתה עוקב אחרי החימום ומציין לך כל מיני עוגנים - למי יש תחבושת על היד, למי יש תסרוקת מיוחדת. זאת המהות הכי בסיסית של העבודה מבחינתי".
לעומת שדרנים אחרים שזיהוי זה לא הצד החזק שלהם?
(אינשטיין כובש צחוק מהוסס) "כדי למנוע שאלות נוספות בהקשר הזה, שים לב שלאורך השנים נמנעתי בעיסוק ברכילויות כאלה. אני נהנה כל כך ממה שאני עושה, שאני ממש לא מרגיש צורך להסתכל ימינה ושמאלה ולהתחיל לחלק ציונים. לא בשביל לצאת בסדר, זה פשוט לא מטריד אותי".
איך זה שאחרים מוטרדים?
"כל אחד ומטענו הוא".
מבין הפרשנים שישבו לצדו לאורך השנים, הוא מסרב לציין את אלו שעמם פיתח כימיה טובה, כדי לא להעליב את האחרים. דווקא על דני נוימן המושמץ הוא מוכן להרחיב את הדיבור. "שידרנו יחד בליגה וגם במונדיאל האחרון, ואני חושב שמגזימים איתו. גם אם בחלק מהביקורות יש צדק מסוים, ברוב המקרים הן פשוט ארסיות. אני לא יודע למה נהנים לחבוט בו. לא תמיד אני מסכים איתו, כמו שאני לא תמיד מסכים עם הניתוח המקצועי של פרשנים אחרים, אבל במקרה של דני נראה לי שחצו את הגבול".
אינשטיין, בן 60, נשוי ואב לשתיים, גדל בהרצליה, ואחרי שירות צבאי בחיל הים ובחיל החימוש נרשם ללימודי תקשורת בלונדון. לאחר ששב לארץ, כשברזומה שלו אותם מבזקי כדורגל אנגלי, נקלט בקול ישראל כשדרן מן המניין ב"שירים ושערים", ובהמשך קודם לעמדת מגיש התוכנית. במקביל לשידורי הספורט, שמאז ומתמיד היו מועדפים עליו, שימש גם ככתב בצפון בזמן מבצע שלום הגליל ובהמשך גם ככתב כלכלי של הרדיו בירושלים. בשנת 1990 החל בקריירה טלוויזיונית בערוץ 1, ועד שעזב את רשות השידור גם הגיש יומני בוקר ברשת ב'.
ב-2002 מונה לתפקיד מנהל מחלקת הספורט בערוץ 1 ("מינו אותי בניגוד לדעתי ובניגוד לרצוני"), ואחרי שלושה חודשים טראומטיים ערק לערוץ 10. בתום חמש שנים לא חודש החוזה בין הצדדים, וכיום אינשטיין משדר בצ'רלטון, לצד תוכנית הרדיו ב-103FM. במשך השנים שבהן עבד ברשות השידור גר בשכונת בית הכרם בירושלים, ולאחרונה חזרה המשפחה להרצליה. מנעוריו אינשטיין אוהד את הפועל הרצליה, אף שהוא מודה שלא יצא לו לראות משחק של הקבוצה בשנים האחרונות.
כשמבקשים ממנו לנקוב ברגעים שנכנסו לפנתיאון שלו, הוא מתקשה ("אני נוטה לשכוח את השידור ביום שלמחרת"), אך לבסוף מגרד כמה: הזכייה של מכבי תל אביב בסופרוליג, הרגע שבו הוכרז אלכס אברבוך כאלוף אירופה לקפיצה במוט במינכן, ושיאי העולם של אוסיין בולט באולימפיאדת בייג'ינג ושנה אחר כך באליפות העולם באתלטיקה בברלין. ב"תיק העבודות" שלו נמצאים גם כל משחקי גמר המונדיאל משנת 1994 ועד היום, אף שאת אחד מהם הוא היה מעדיף לשכוח.
"אני עדיין סוחב את טראומת גמר 2002 (ברזיל נגד גרמניה). במסגרת מלחמתו של ג'ו בראל (מנכ"ל רשות השידור לשעבר) נגד יואש אלרואי (מנהל מחלקת הספורט), התקבלה ההחלטה ההזויה לשדר את גמר גביע העולם מהאולפן. זה היה נורא, פשוט נורא".
קרה ששידרת ענף שהיה לך חיבור קלוש בלבד אליו?
"כן. באולימפיאדת אטלנטה ב-1996 ניגשתי לאלרואי ואמרתי לו שאני מוכרח לשדר זכייה של ישראלי במדליה. בזמנו כולם הימרו על גוצ'ה צ'יצ'יאשווילי בהיאבקות בסגנון יווני-רומי, אז הלכתי לשדר היאבקות. בשניות הראשונות של הקרב כבר הצטערתי. זה היה נורא, בלי קשר לזה שגוצ'ה פישל. אני מטבעי יסודי ומעמיק נורא, בייחוד באזורים שפחות זמינים לי ביומיום, אבל חרף כל הניסיונות ללמוד את הדבר המכונה ספורט הזה, החוויה התבררה כבלתי אפשרית".
מה חשבת על פרשת ההתפרעות של אוהדי בית"ר ירושלים בקניון מלחה?
"את מה שכולם חשבו. אני מגנה לאורך שנים את הנהלת בית"ר ונוזף בה מעל כל במה שהיא לא עושה מספיק לפירוק הנגע הזה. אני מחכה לרגע שבו שוב תישמענה הקריאות האלה, ושחקן ערבי על המגרש יאזור אומץ, ייגש לשופט ויגיד לו: 'אני לא מוכן להמשיך ככה. אני עוזב'. יש לזה תקדימים באירופה. אולי מקרה כזה יסמן סיכוי לאיזשהו שינוי. הבעיה היא שהשחקנים הערבים תופסים את הקריאות האלה בתור פולקלור. למשל שחקן כמו עבאס סוואן שימש בזמנו מטרה לאוהדי בית"ר ירושלים. מיררו את חייו והוא השלים עם זה".
נשמע לי קצת לא הוגן להעמיס על כתפיו של שחקן ערבי את כל התרבות הרקובה הזאת.
"יכול להיות. אבל אולי דווקא לשחקנים ערבים שמשחקים בקבוצה ערבית יש איזו מחויבות. אני מסוגל להבין למה שחקן כמו סלים טועמה, שהקהל של מכבי תל אביב שנים קורא לו'מחבל', כבר תופס את זה כהומור, כפולקלור. אבל כאשר אתה שחקן ערבי שמשחק בקבוצה ערבית, יש לך מעמד ציבורי כלשהו ואתה צריך להשתמש בו".
אז לזה אנחנו צריכים לחכות? לערבי עם אומץ? המאמץ לא צריך להיות מושקע בעקירת התאים הבעייתיים? בפירוק של לה-פמיליה?
"אנחנו כל הזמן אומרים שזאת הפעולה שצריך לעשות, אבל השאלה היא איך מוציאים אותה לפועל. אני חושב שאוהדי בית"ר למדו שהם מזיקים לקבוצה שלהם. הם חטפו רדיוסים, משחקים בלי קהל, הפחיתו להם נקודות. אני גם מוכרח להודות שבשנה האחרונה יש איזו התעוררות בהנהלת בית"ר, ואם נשים רגע בצד את האירוע המכוער בקניון מלחה, שים לב שבתוך המגרש הקריאות הגזעניות התמעטו. ועדיין, אני מחכה לאותו שחקן ערבי שיבקש לעצור. אני רוצה לראות את השופט שיסרב לו ויקבע שהמשחק יימשך למרות הקריאות".
הזכרת את עונש הפחתת הנקודות שהעונה מיושם יותר מבעבר. ההתאחדות עושה מספיק כדי למגר את האלימות במגרשים?
"כן. אבל להתאחדות יש כלים מוגבלים. בעיניי, הטעות הגדולה היתה הוצאת כוחות השיטור מהמגרשים. המהומה הגדולה בדרבי לא היתה מתרחשת אם היו מוצבים שוטרים במגרש מתחילת המשחק. כנ"ל לגבי פרשת מכבי פתח תקווה. הבריונים האלה לא היו מעזים לפגוע בעלי חטיב אם היה ניצב שם שוטר. המהלך הראשון צריך להיות החזרת המשטרה למגרשים".
הנהמות והעונשים והלוזונים הם רק סימפטום לכך שהענף נמצא בשפל המדרגה או שמדובר באותן נבואות זעם שמשמיעים כבר שנים?
"תראה, אנחנו נחשפים כל ערב לכדורגל הכי טוב בעולם, מה שמחדד את התחושה שאנחנו נמצאים בשפל. אבל האמת היא שמדובר באותם פערים שהיו לאורך השנים ושלצערנו אנחנו עדיין לא מדביקים".
וכשהכדורגל הישראלי משכשך במי אפסיים, אתה לא מתבאס לעסוק בו?
"מה אני יכול להגיד, שהייתי מעדיף לשבת בסטמפורד ברידג' או בוומבלי או בווייט הארט ליין? ודאי שזאת לא אותה רמה ולכן באיזשהו מקום זה בהחלט מתסכל. ובכל זאת, אני מונע מהתקווה שזה ישתנה, ישתפר. אני עדיין מאמין שזה יכול לקרות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם