נשיקה צרפתית: ג'וליה לוי בוקן חוזרת למסך כחשפנית
אחרי 'האלופה', תפקיד קטן לצדו של בראד פיט בסרט זומבים ותפקיד משנה ב'הפמליה' ג'וליה לוי בוקן מככבת כחשפנית בסדרה הישראלית החדשה 'אלנבי', ויש לה טיפ קטן: צריך להיזהר לא להצטלם יותר מדי בעירום, זה עלול לעלות לשחקנית ביוקר
לבקשתה קבענו בבית קפה גנרי קרוב לדירה שלה בלב תל אביב. היא התרוצצה רוב הבוקר ולא אכלה עדיין. איך שהתיישבנו היא ניסתה להשיג לשווא את תשומת הלב של המלצרים, שהתנהלו באטיות מייסרת. נאלצתי ללכת ולהביא מלצר. בעודנו מחכים לאוכל היא הוציאה את הטלפון והראתה את התמונות מההפקה שאליה הצטלמה יומיים לפני הריאיון וניסתה לברר באילו תמונות בחרנו. היא מדברת מהר, כמעט בנוירוטיות, אבל בסוג המלא בכריזמה, עד שהאוכל מגיע.
את רוצה לסיים לאכול קודם או שנתחיל עכשיו?
"אפשר להתחיל. אם זה לא יפריע לך אני אֹכַל תוך כדי".
מבחינתי זה בסדר.
"מאיפה נתחיל?".
אולי נתחיל מההתחלה, תרצי לספר לי על המשפחה שלך, על איך הגעת למשחק, משהו מהסוג הזה?
"אני לא ממש רוצה לדבר על העבר. אני מרגישה שדיברתי על זה יותר מדי וזה לא מעניין. אפשר לדבר על הדברים שאני עושה עכשיו?".
אפשר. אז מה את עושה עכשיו?
"אני טסה לפריז השבוע לעשות אודישן לסרט חדש, ובספטמבר אני מצלמת שם סרט. זאת תהיה הפעם הראשונה שאני הולכת לעבוד בצרפת, חוץ מתפקיד קטן שעשיתי בגיל 14. אני עובדת בארץ ובלוס אנג'לס ואף פעם לא עבדתי בצרפת, שזאת בעצם המדינה שלי. זה ממש טיפשי שזה עדיין לא קרה. זה מרגש שאני אוכל סוף סוף לעבוד בקולנוע הצרפתי. אני חושבת שהוא גם מאוד פופולארי עכשיו, אחרי הזכייה של 'הארטיסט' באוסקר".
הקולנוע הצרפתי תמיד היה פופולארי, לא?
"לא כמו הקולנוע האמריקאי. אני גם אוהבת קולנוע ישראלי. בימים האלו אני מבלה יותר בתל אביב ובצרפת. אני לא ממש מקדמת שום דבר בלוס אנג'לס. לפחות לא עד שהסרט שבראד פיט ביים 'World War Z' ייצא".
מכיוון שאת רוצה לנצל את המומנטום כדי להשיג תפקידים חדשים?
"לא, התפקיד שלי די קטן שם. אני לא חושבת שייצאו מזה הצעות חדשות, אבל עדיין אצטרך להשתתף בקידום. גם אבא שלי משחק בסרט בתפקיד קטן".
איך זה היה לשחק איתו בסרט?
"זה היה כיף, למרות שהחוויה הייתה אינטנסיבית. צילמנו במלטה במשך כמה שבועות. בראד פיט לקח את הצוות לפריז לראות את הסרט של אנג'לינה ג'ולי על פשעי מלחמה בבוסניה. הסרט שהיא עשתה ממש ממש קשה לצפייה".
מה התפקיד שלך בסרט?
"יש שם עוד ישראלים. אני משחקת אישה שהיא חלק מקבוצה של ישראלים שהם פליטים שמסתתרים מהזומבים. אבל הסרט עדיין היה חוויה. זה נעשה בתקציב ענקי ועם אלפי ניצבים וכוכבים הוליוודיים. יש בזה משהו מרשים. כשעבדתי על הסרט קיבלתי את ההצעה לשחק ב'אלנבי' והתלבטתי אם אני רוצה לחזור לעבוד בישראל או להישאר בלוס אנג'לס. בסוף החלטתי לחזור".
בגלל התפקיד?
'כן. עניין אותי לעשות תפקיד דרמטי. לא רציתי לחזור לישראל ולהיות סלבריטאית או לשחק בעוד טלנובלות ולהיות בפסטיגל. רציתי לחזור בשביל תפקיד טוב. זה לא שיש לי משהו נגד זה. אני פשוט לא בת 18. אני לא זמרת ולא רקדנית ואני לא מתכוונת להיות בריאליטי. אני שחקנית וזה סוג העבודה שאני רוצה לעשות. סדרות מהסוג של 'אלנבי' זה בדיוק מה שהייתי רוצה לעשות.
אז למה התלבטת אם לקחת את התפקיד ב"אלנבי"?
"מפני שאני משחקת חשפנית. זה תמיד מפחיד כשחקנית להיקלע לסיטואציה שבה כל הזמן מלהקים אותך לעשות עירום. זה יכול להיות מאוד מסוכן לשחקנית. אפילו ב'פמליה' נאבקתי שלא יהיה עירום חזיתי. למרות שיש המון עירום בסדרה. אני מאוד מודאגת מזה כשחקנית. אני חושבת שאסור לקחת החלטה מהסוג הזה בקלות. מכיוון שלתפקיד יש עומק, אז הסכמתי. וגם אז הצבתי כמה גבולות. זה היה בשביל לשרת מטרה טובה, שזה אומר להראות על משהו אפל שקיים בחברה הישראלית. זה לא נעשה בשביל לספק פנטזיה גברית. עם זאת, עדיין התלבטתי".
בהוליווד יש הרבה תפקידים מהסוג השני, של הבלונדינית שמופיעה בעירום כסוג של מושא פנטזיה. יש פחות תפקידים כאלה אולי בקולנוע הצרפתי והישראלי, לא?
"יש הרבה סרטים אמנותיים שדורשים תפקידי עירום. בדרך כלל בלי שום סיבה טובה נראית לעין. אני לא חושבת שזה אמנות להראות את השדיים שלי. זה לא סרט של סקורסזי".
אבל יש הרבה סרטים הוליוודיים שהם לא סקורסזי שיש בהם הרבה עירום.
"האלי ברי ושרליז ת'רון צריכות לפעמים לשחק בעירום, וזה רלוונטי. הייתי מעדיפה להתפשט בשביל סרטים מהסוג הזה".
אבל האלי ברי יכולה להתפשט בסרטים אידיוטיים לגמרי, כמו "אישה חתול" למשל.
"היא התפשטה שם?".
רגע, אולי לא, אבל היה סרט "שם קוד דג חרב" שבו היא בעירום חצי מהזמן בלי שום סיבה שקשורה לעלילה.
"אם זה תפקיד טוב זה בסדר, אבל צריך לחשוב על זה. אם זאת הפקה גדולה ובמאי מוכר זה פחות מסוכן. היא יכולה למשל להיות עירומה בסרט של ג'יימס בונד ולא להיפגע מזה. אם רואים אותך עירומה בסרט גרוע זה יכול להרוס למישהי את הקריירה. אני יותר עירומה ב'אלנבי' מאשר ב'פמליה'. זה תלוי בפרויקט".
מציעים לך הרבה תפקידים שכוללים עירום?
"אני מקבלת די הרבה הצעות מהסוג הזה לצערי, כן".
איך הייתה העבודה על "אלנבי"?
"קיבלנו הכשרה במשך חודש בערך מחשפנית. העבודה הייתה אינטנסיבית מאוד. זה ממש קשה, אני לא אקרובטית. נפצעתי בכל מקום אפשרי, נפלתי המון. אבל זה תמיד מעניין, ללמוד משהו חדש. לדעת איך ללכת כמו חשפנית ולחשוב כמו חשפנית".
חשפנות נחשבת כסוג של ספורט אירובי בשנים האחרונות. יש טרנד כזה באמריקה.
"כן, זה מפתח כושר, אבל זה לא משהו שהתמקדתי בו. כל הממד שכלל לרקוד בשביל גברים זה משהו חדש בשבילי שלא התנסיתי בו. הכול קשור מאוד לפנטזיה. חשפנות יכולה להיות מינית מאוד, אבל זה יכול להיות חושני. זה סוג של ביטוי של נשיות. כל אישה צריכה לנסות את זה לפחות פעם אחת בחיים. לא ממש במועדון חשפנות או בשביל כסף, אבל בבית או משהו דומה. יש בזה משהו מאוד משחרר. להביע תשוקה לגבר שלך, תשוקה לעצמך. לרגע אחד את הכוכבת, כל הגברים מסתכלים עלייך, את מושא התשוקה".
את חושבת שחשפנות דומה למשחק? תשומת הלב שמקבלים?
"בכלל לא, במשחק צריך בעיקר להקשיב ולהיות בעלת יכולת תגובה למה שסובב אותך. גם חשפנות זה לא אקט נרקיסיסטי. יש כל כך הרבה סוגים של שירים שאפשר לרקוד להם וכל כך הרבה סוגי אישיות שאפשר לאמץ. הדמות שאני משחקת היא די אפלה. יש בזה משהו מאוד תיאטרלי".
את עובדת בשלוש תעשיות, לוס אנג'לס, תל אביב ותכף פריז, את יכולה לקפוץ בין תפקידים ושפות ומדינות. איך זה מרגיש?
"החודשים האחרונים היו ממש אינטנסיביים. עשיתי אודישנים בצרפת בזמן שצילמנו את 'אלנבי'. ישנתי בערך שלוש שעות בלילה. הכול קרה בבת אחת. זה חלק מהבעיה של להיות שחקנית. יש שלושה חודשים שלא קורה בהם כלום ואז יש שלושה חודשים שבהם עושים עשרה דברים במקביל. אני לא יכולה לפצל את עצמי לשלושה חלקים. זה היה יותר מדי".
אז את עושה הכל כי אי אפשר לדעת מתי תבוא ההזדמנות הבאה?
"בדיוק".
ואיתך זה יותר קיצוני כי אלה תפקידים בז'אנרים שונים, בשפות שונות וביבשות שונות.
"זה לא ממש משנה. אנשים תמיד שואלים אותי איפה אני רוצה להיות, מה המקום בו אני מרגישה הכי בבית, אבל באמת שלא ממש אכפת לי. אם יש פרויקט טוב אני אהיה שם. בין אם זה פריז או תל אביב או ניו יורק או לוס אנג'לס. אם אני לא עובדת אני אוהבת להיות בצרפת או כאן בים".
אני חושב שאנשים מנסים להוציא ממך אמירה פטריוטית. נראה לי שחלק מהאופי הישראלי הוא להיות בדואליות שמצד אחד מאוד רוצה שתשתייכי לכאן, ומצד שני לא מבינה איך את נשארת אם יש לך אפשרות להיות במקום אחר.
"כאן תמיד מתייחסים אלי כצרפתייה, בכל מקום לא ממש מבינים איך אני עובדת במדינה אחרת. נגיד כשאני מספרת לאנשים בצרפת על הטלוויזיה בישראל הם שואלים, 'מה באמת, יש שם טלוויזיה, יש שם The voice? יש שם פפראצי?'. אני לא יודעת אם אני ממש משתייכת גם לשם".
"בתעשייה הישראלית נעשיתי מוכרת כשחקנית הצרפתייה, אבל כמה תפקידים כבר יש לשחקנית צרפתייה? לא יכולתי ממש להיות אמינה בתפקיד אחר. ובמקביל נעשיתי ממש מוכרת בגלל 'האלופה'. אז נעשיתי מפורסמת בשביל שום דבר בעצם. כבר לא עבדתי והיה לי את הסטאטוס של השחקנית הצרפתייה. זה מצב שמאוד סבלתי ממנו.
"אנשים חשבו שאני איעלם ואעזוב ללוס אנג'לס, אבל נשארתי בישראל. הם לא הבינו למה אני נשארת פה. אף פעם לא אהיה באמת ישראלית ותמיד יזהו אותי כזרה, אבל זה עדיין חלק מהזהות שלי. רציתי לעשות עלייה. התפקיד ב'האלופה' היה תירוץ להגיע לכאן. זה היה תירוץ מצוין, אבל עדיין זה לא היה מרכז התוכנית. רציתי רק להגיע לישראל. הייתי גם מאוד צעירה ואני לא יודעת אם חשבתי בבהירות. גם נחתתי לתוך כל הפרסום ותשומת הלב. לא ידעתי עדיין איך לשחק את המשחק. למרות הכול זאת הייתה השנה הכי מעניינת שהייתה לי. הכול היה מרתק ומאתגר. הרבה יותר מהעבודה על 'הפמליה' למשל. אבל להיות מפורסמת בלי לעבוד הייתה חוויה ממש קשה בשבילי. אני נכנסת לדיכאון אם אני לא עובדת. זה יותר מדי זמן לחשוב על דברים".
והיום כל ההתעסקות באיפה את גרה ואיפה את מרגישה בבית שולית מבחינתך?
"כן. האיזון שלי נמצא בעבודה. קל לי יותר נגיד ללכת לאודישן מאשר לדבר עם אנשים. אני נכנסת לחרדה בהרבה סיטואציות חברתיות".
ואת מצליחה לשמור על איזון?
"לא ממש. אני לא כל כך חיה חיים בריאים, ואני מנסה פחות לעשן, לשתות ולעבוד וללכת לחדר כושר. הייתי הכי שמחה לעבוד רק בפריז ובתל אביב. שתיהן תעשיות מעניינות. הייתי שמחה להישאר רק על הקו הזה. גם המרחק לא כל כך גדול פיזית, אז זה פחות נורא מהטיסות ללוס אנג'לס. אני גם מעדיפה את החורף. נולדתי בינואר ואני מרגישה הרבה יותר טוב שקר ויורד שלג בחוץ".
אז איך את מסתדרת בתל אביב?
"אני מעדיפה להיות בפריז בחורף. אתה צריך לנסות להיות בפריז בחורף".
הצרפתית שלי לא משהו.
"כן, זאת שפה מסובכת. והעם הצרפתי לא כל כך נחמד. הם מאוד ביקורתיים וסנובים, אך פחות אגרסיבים מהישראלים. אבל זה לא ממש נורא. נגיד, צועקים כאן המון, אבל זאת פשוט צורת תקשורת. בארצות הברית אם צועקים עלייך זה סוג של איום. כאן צועקים ושוכחים מזה".
ובאופן כללי את מרגישה בנוח לחיות בכמה מקומות במקביל?
"אני ממש לא אוהבת נסיעות וממש שונאת מטוסים. אני מזל גדי. אתה מאמין במזלות?".
רק אם הם בעדי.
"זה מזל שממש לא מתאים למשחק כמקצוע, הם ביתיים יותר וצריכים ביטחון".
אז איך את מתמודדת עם העומס?
"אני אוהבת אתגרים וזה מפצה על הנסיעות. אני גם מכורה לעבודה. ההורים שלי מאוד מרוכזים בקריירה ותמיד עשו דברים מרגשים. אמא שלי הייתה שגרירת התרבות של צרפת בישראל; אבא שלי מפיק. שניהם גם היו כתבים. אח שלי הוא מדען ומתעסק עכשיו בהנדסה. כולם תמיד עסוקים. יש בזה משהו מרסק, בזה שכולם הישגיים כל כך. אני לא ידעתי מי אני הולכת להיות. תמיד הייתי בלחץ להיות טובה במשהו. זאת הייתה הקלה גם במובן הזה, להגיע לישראל, להתרחק מהלחץ".
את מרגישה שאת מצליחה לעשות את זה במשחק? אני מתאר לעצמי שיש המון מתח באודישנים למשל, להיות בעמדה שבה צריך לקבל אישור מגורמים חיצוניים.
"אני מאוד אוהבת את העבודה שלי, אבל אני לא אעשה את זה לנצח. אני חושבת שאני אכתוב ספרים או אפיק בשלב מסוים. אני רוצה שתהיה לי משפחה. אני אוהבת סיפורים, פוליטיקה, ואת הדרמה מאחורי הקלעים. אם אני רק אתרכז באודישנים ובמי אוהב אותי ומי לא אני אשתגע. אין לי גם ביטחון בנוגע לאיך שאני נראית. אני לא אמצא איזון אם כל הזמן אתעסק רק בהישגים שלי. אפשר לעשות הכול. נגיד נטלי פורטמן, יש לה קריירה משמעותית. היא יכולה לעשות סרט עצמאי, סרט הוליוודי ענקי וללכת ללמוד. היא אגב גם שיחקה חשפנית. או מלאני לורן וקייט בלאנשט, שהיא שחקנית עצומה והיא מסתובבת בעולם עם מחזה שהיא כתבה. יצא לי לראות אותו. זה מחזה משונה מאוד".
אבל זה קל יותר אחרי שהמעמד שלך מבוסס.
"כן, זה סוג של מותרות, אבל גם אם יום אחד לא תהיה לי עבודה כשחקנית אעבור הלאה ואעשה משהו אחר עם החיים שלי. אי אפשר שזה יהיה מרכז החיים. זה מקצוע אכזרי ויש דברים אחרים בחיים. זה לא רפואה שמצילים אנשים. זה מה שאני אוהבת בפריז, אנשים עושים סרטים, אבל זה לא הכול, הם גם קוראים ומציירים ויש פרופורציות יותר נכונות. גם בישראל עושים סרטים וסדרות וברקע יש סוגיות חברתיות, מלחמות ומתיחות בין הדתות. זה לא הוליווד, סרטים זה לא הכול והאמנות היא יותר אמיתית. אם הייתי משחקת רק בסדרה אמריקאית היה לי המון כסף, אבל זה לא היה מעניין".
אילו סרטים את אוהבת?
'אני ממש ממש אוהבת את 'תלמה ולואיז'. אני חושבת שראיתי אותו יותר ממאתיים פעמים. הסצנה האחרונה מדהימה אותי כל פעם מחדש. אני אוהבת שטויות כמו 'ריקוד מושחת', סרטים כמו 'ואלס עם בשיר', שהוא לדעתי טוב כמו 'אפוקליפסה עכשיו', וסדרות אמריקאיות. אני מכורה ל'נקמה'. זה עוזר לא לחשוב על דברים בסוף היום. אבל אני גם אוהבת ספרים. בתור ילדה למדתי לטינית ותמיד אהבתי את הספרים על רומא העתיקה וכל מיני אפוסים היסטוריים. בגלל הרקע שלי אני גם רואה כל סרט שנעשה שקשור למלחמת העולם השנייה. הסבים שלי לחמו במחתרת הצרפתית וככה המשפחה שלנו ניצלה. הסרט הראשון שעשיתי היה קשור להתמודדות של הדור השני עם השואה".
השואה זה משהו שדיברו עליו בבית?
"כל הזמן דיברו על מי עזר למשפחה ומי היה נגדנו, אילו חברות ומותגים עבדו עם הנאצים ושיתפו איתם פעולה ומי התנגדו. זה רקע שהוא לא משהו שאפשר להתנער ממנו. זה חלק מההיסטוריה. גדלים עם כאב שאי אפשר להיפטר ממנו. כל פעם שיש איזשהו פרויקט שקשור למלחמת העולם השנייה אני מקווה להשתתף בו. הייתי עושה משהו כזה בלי שכר. זה מדהים שיש קולנוע ואפשר לשחזר הכול ולהראות לעולם מה קרה. זה מאוד טרגי ואנושי. אלה גם החומרים הבסיסיים לאמנות טובה".
לא תמיד...
'לא. יצא לי לראות למשל את 'משחקי הרעב', שזה היה מזעזע לחלוטין. זה היה כמו שואה לטינאייג'רים. או 'החיים יפים' של רוברטו בניני, שזה סרט מעליב ונורא בעיניי".
אז מה הפרויקט הבא?
"יש כמה סרטים שאני מחכה לשמוע אם התקבלתי אליהם. יש סרט שמצטלם עוד כמה חודשים ועשיתי פיילוט בעברית ובאנגלית. זאת קומדיה על שתי שותפות לדירה. אני גם מחכה כבר לספטמבר, שיצא 'אלנבי'. הבמאי היה מדהים. עוד לא ראיתי איך הצילומים יצאו. אתה בטוח שלא תוכל להראות לי איך יצאו התמונות שלי?".
אני מצטער, אבל נשבעתי לסודיות. עם זאת, אני מבטיח לך שהן יצאו טובות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם