לנצח אחי: הראל סקעת מבצע שיר של חלל צה"ל
הרן פרנס חיפש אחר משמעות ל'אני'. השירות בצבא ובלבנון רק העצים את התהליך הזה. כחייל הוא תפקד כמו כולם אבל כאדם הייתה מסביבו בועה". הראיון היומי עם הראל סקעת ואדר פרנס, אחיו של הרן
בבית משפחת סקעת בישרה הטלוויזיה על האסון. אמא ישבה מול הטלוויזיה ובכתה. גורל שתי המשפחות נקשר אז לראשונה. סמל ראשון הרן פרנס מרמת השרון, בנם של יהודית ומשה וחייל ביחידת הכלבנים "עוקץ", וקצין התותחנים סגן ניר שרייבמן מכפר סבא, בנם הבכור של רות ואמנון וקרוב משפחתו של סקעת, היו יחד עם עוד 71 חיילים בשני המסוקים שהתרסקו מעל שאר ישוב באצבע הגליל. שניהם היו כמעט בני 21. 15 שנים אחרי, אדר פרנס כבר בן 34, מחנך את כיתה י'3 בתיכון "אלון" ברמת השרון בו למד ושבו למד גם הרן ולימדה האם יהודית. הראל סקעת כבר בן 30, זמר מצליח. היום חייהם מצטלבים בשנית. בפרויקט ההנצחה של גלי צה"ל "עוד מעט נהפוך לשיר", שמציין השנה עשור, מבצע סקעת את השיר "אני", שמבוסס על חלקים ממכתב שכתב הרן והיה מונח במגירתו של אחיו אדר.
זה היה אמור להיות ראיון עם מראיין ומרואיינים, אבל פרנס וסקעת לא באמת היו צריכים מישהו שיתווך. השאלה הראשונה הייתה אמורה להיות על דמותו של הרן, אבל אדר בא עם "מטען" אמנותי של הערות למבצע. אז לפני הכל התפתחה שיחה ממוקדת על קולות הרקע בשיר, ליתר דיוק ה-"אוּ אוּ אוּ אוּ".
אדר: "חסר לי ה'אוּ אוּ אוּ' בסוף. השיר נגמר לי במבוי סתום. אין בו קתרזיס, משהו שימהל את הייאוש".
הראל : "מעניין איך לכל אחד יש פרשנות אחרת. בפרשנות שלי השיר מתחיל בחלל פנימי גדול - 'לעמוד מול המראה ולהגיד הנה אני
אדר: "עם המסקנה הזאת שאתה מדבר עליה, לא בטוח שאני מסכים. הסיום הזה מנחית אותנו אל הקרקע. אולי בכל זאת נוכל לעשות לשיר איזה'פיין טיונינג'? "
הראל, השיר הזה מורכב מחומרים שאתה לא ממש נוגע בהם במוזיקה שלך - פילוסופיים, אולי אפילו פוליטיים.
"זה נכון, אבל כששמעתי את השיר נזכרתי בעצמי, בדור שלי של סוף שנות ה-90 ששאל שאלות והיו לו תהיות. זה זרק אותי לימי התיכון. אני לא שם במוזיקה שלי, אבל בדיוק בגלל זה הרגשתי שזה כאילו השיר שעדיין לא כתבו לי, שחסר לי באלבום. שיר על בן אדם משני קיצונים שונים, בן אדם שחי את החיים, אבל מסתכל על עצמו במראה ושואל שאלות ומנהל את החיים שלו בצורה שונה".
אדר: "הרן לא היה אדם פוליטי, הכל חוץ מזה. הוא יצר - ציורים, פסלים, שירים - ומטבע הדברים שאל שאלות, כי הרי זה מה שמניע את האמן. הטקסט המלא שהשיר לקוח ממנו עוסק בחיפוש הזה הרבה, חיפוש אחר משמעות ל'אני'. כשהוא הפך לחייל, השאלות האלה נהיו סוריאליסטיות יותר, אבל הצבא היה רק תפאורה. במעבר מהשייטת, אותה נאלץ לעזוב בגלל מחלת ים, ליחידת'עוקץ', הוא התבגר ועבר תהליך חיפוש עצמי עמוק. השירות בלבנון רק העצים את התהליך. כחייל הוא תפקד כמו כולם, אבל כאדם הייתה מסביבו בועה. לכן, לדעתי, ההגעה לכלבייה הייתה הדבר הנכון בשבילו. הכלבייה והכלבה שלו לסלי, שנהרגה עמו במסוק, הפכו להיות כל עולמו".
אדר, הייתם מאוד קרובים כל האחים - ענת, הרן, מתן ואתה. בינך לבין הרן היה הפרש של שנה וחודשיים ואפילו גרתם באותו חדר.
"נכון. אמנם היו לנו אהבות שונות, אבל לשנינו היה דמיון מאוד מפותח. אני זוכר שיחות של ילדים, כשהיינו מפליגים במחוזות הדמיון... היינו מציירים הרבה יחד, על אותה פיסת נייר, ציור בהמשכים. בדרך כלל תמונות של מפלצות, מכות, שוטרים. גרנו לצדו של שדה ענק בחלק מאוד שקט באווירת מושבה, באזור שהפריד בין קיבוץ גליל ים לרמת השרון. יש לי זיכרונות מאוד נאיביים משם. בתקופה מסוימת שגידלו בו חיטה שהייתה יותר גבוהה מאתנו. הלכנו לשם עם הכלב שלנו 'צ'יפס', ואז היינו פותחים בריצת אמוק לשני כיוונים שונים. פילסנו את הדרך כשהחיטה נמעכת תחתינו ו'צ'יפס', שהיה קטן ומגושם, ניסה לאתר אותנו. אם אי פעם אעשה סרט, זו תהיה אחת הסצנות בו".
הראל: "זה קלאסי לסרט שמתחיל בצילום מלמעלה".
בעצם , לא היה לך צ'אנס ממש להיפרד ממנו.
אדר: "נשארו לי רק הזיכרונות הוויזואליים האלה. והחלומות. בליל האסון נרדמנו אמא ואני על המיטה יחד. שנינו הבנו שאנחנו כנראה בעסק הזה, אבל לא קיבלנו הודעה רשמית. במוקד המידע אמרו לנו שהם 'לא יודעים'. בדיעבד זה היה מסמר בארון, אבל לא פירשנו את זה כך. הדבר הבא שאני זוכר זה נגיעה של הדוד שלי שהעירה אותי. במבט חטוף ראיתי שאמא לא לצדי, ובמבט נוסף ראיתי בסלון אנשים לבושי מדים. עד היום אני בעצם חי ברגע הזה. מאוד מוזר מה שקורה לתפיסת הזמן כשמשהו כזה מערער אותך. אתה מרגיש שאתה רץ, אבל נשאר במקום. התעוררתי מחלום על הרן שהשאיר אותי עם תחושות חזקות, אבל אני לא מצליח להיזכר בו. לא ניצלתי את הכמה שניות האלה שיש לך כדי להתאמץ ולזכור. עד היום אני לא מצליח להיזכר בו".
הראל: "היום אתה עדיין חולם עליו?"
אדר: "בלילה השני של השבעה חלמתי עליו שוב וזה היה החלום הכי רוחני שהיה לי בחיים. בחלום הרן היה מעין בודהה שרוע על רצפה, ובעיקר מואר, מאוד מואר ושלו. רק שנינו היינו שם, במקום שהיה לבן לחלוטין. אני מנסה ומנסה להתקרב אליו ולגעת בו, אבל לא מצליח. ופתאום בבת אחת המרחק בינינו מתקצר ואני נוגע בו - ואז מתעורר".
הראל: "זה בדיוק מה שיש לי עם סבא שלי אברהם, שנפטר בפתאומיות. בכל החלומות שלי אני רואה אותו שלו, מחויך ורגוע, מהופנט. וזה מנחם אותי".
הראל: "תגיד, אדר, אתה חושב שהבחירה שלך להיות מורה היא חלק מההתמודדות שלך עם האובדן של הרן. הקרבה הזאת לאנשים צעירים לפני צבא?"
אדר: "אני לא חושב שיש לזה קשר ישיר להרן, אבל כן, יש משהו מאוד תרפויטי בעבודה עם תלמידים. כאח שכול אני מתמודד היום, כשאני מחנך כיתה י', עם המחשבה שהם ילכו לצבא בקרוב. אולי זה יפתיע אתכם, אבל אני נחרד מהמחשבה הזאת".
הראל: "כשאתה צעיר אתה רואה את זה באור אחר. היום אתה מסתכל על זה מהצד ואתה דואג יותר".
אדר: "אני לא מסוגל להביא אותם לעסוק ישירות באתוס של'טוב למות בעד ארצנו'".
הראל: "אבל לך אולי יש הזכות לעסוק בזה יותר מאחרים".
אדר: "אולי, אבל אני פשוט רוצה שהם יישארו ילדים, עוד קצת".
התוכנית "עוד מעט נהפוך לשיר" תשודר היום (רביעי) בין 14:00 ל-16:00 בגלי צה"ל, ובגרסתה הטלוויזיונית, בהפקת חברת החדשות, בין 18:00 ל-19:00 ב "רשת", ערוץ 2
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם