ראשי » תרבות » ספרות

המשורר הלאומי: אלתרמן תופס את ההוויה הישראלית טוב יותר מביאליק

מיוחד - 64 סמלים ישראלים: לא רק שנתן אלתרמן הוא הגדול מכולם, אין אירוע בחיינו כאן שלא מצא הד מרעיד בשירתו. יותר מהכל, הוא הבין ושימר את הצדק הישראלי מבפנים

 
נכון, התואר "משורר לאומי" כבר תפוס על ידי ביאליק. ובכלל, בשפה שיילדה את התנ"ך האלוהי ואת הנביאים שאין לאומיים מהם המושג האירופי המאוחר "משורר לאומי" לא ממש תופס. ובכל זאת, בכל מה שנוגע להוויה הישראלית והארצישראלית החדשה, אלתרמן, ולא ביאליק, הוא המשורר הלאומי שלנו, משתי סיבות עיקריות: ראשית, הוא פשוט הגדול מכולם. בכישרון המשוררי שלו. בשיאים שאליהם הגיעה שירתו. שנית, לאורך כל שנות כתיבתו הוא היה אחוז כולו בגורל הלאומי שלנו והזדהה עם הכיוון המרכזי שלו.

אין אירוע לאומי בחיינו שלא מצא הד מרעיד בשירתו של אלתרמן. מהתקומה עד השואה, מהתנכלות המנדט עד התנכלות הערבים, ממלחמת השחרור עד מלחמת ששת הימים, מבן-יהודה עד בן-גוריון, ותמיד תוך שמירה על טוהר מוסרי גדול וגינוי לכל מי שלכלך אותו, מהפוגעים בערבים חפים מפשע ועד לפוגעים בעולים ממרוקו ומתימן. הוא הבין ושימר את הצדק הישראלי מבפנים - צדק ההיאחזות בארץ, צדק הקמת המדינה, צדק מלחמת השחרור, צדק ששת הימים - וניסח אותו טוב יותר משניסח כל משורר אחר.

אולי לא במקרה השיר שגילתה תרצה אתר במגירותיו אחרי מותו עוסק בתחושת הצדק שלנו, שאם נאבד אותה, כאילו איבדנו את הכל. זהו השיר המפורסם שבו שואל השטן איך אפשר להביס את העם היהודי החכם בארצו. הרי העם הזה חכם כל כך, מוכשר כל כך, יודע לבנות ולהנדס ולהמציא באופן מדהים כל כך. אז איך אפשר להכניע אותו? ועונה השטן לעצמו תשובה מדהימה: אפשר לעשות זאת אם ננצל את רגשי האשמה והביזוי האופייניים לעם היהודי ונשכנע אותו שהוא לא צודק:

"אז אמר השטן: הנצור הזה/ איך אוכל לו./ איתו האומץ וכישרון המעשה/ וכלי מלחמה ותושייה עצה לו/ ואמר: לא אטול כוחו/ ולא רסן אשים ומתג/ ולא מורך אביא בתוכו/ ולא ארפה ידיו כמקדם/ רק זאת אעשה: אכהה מוחו/ ושכח שאיתו הצדק./ כה דיבר השטן וכמו/ חוורו שמים מאימה/ בראותם אותו בקומו/ לבצע המשימה".

כל מי שיביט סביבו ויראה איך אבדה בחלקים גדולים מאיתנו תחושת הצדק הבסיסית של המפעל הציוני הגדול, ואיך אנחנו קונים בחלקנו את הנוראות בהאשמות ובדיבות ובעלילות הדם של אויבינו, יודע כי אכן אלתרמן (והשטן שלו) נגעו בעקב אכילס הפנימי שלנו. לכן אנחנו ממשיכים להיות זקוקים לאלתרמן. מי שרוצה לדעת איך לענות לטענה הערבית המתמשכת כי פלסטין היא ארץ ערבית ואין לזרים חלק בה מוזמן ללכת אל שירו האירוני הנפלא של אלתרמן, "ארץ ערבית": "נוצצים כוכבי ליל במצמוץ/ וזורעים את אורם הרעוד/ על העיר השוקטת אל קודס/ שחנה בה המלך דאוד".

וצריך להבין, כשאנחנו לא עונים, אפילו לא לעצמנו, גובר הסילוף, גובר השקר, כמו שכותב אלתרמן בשיר נפלא אחר שלו, שבו הסילוף מנצח את כל המתחרים: "אבל הס... התחרות מתחילה! הצחוק תם.../ אט-לאט מתאבן הקהל הנדהם- / רחבו העיניים! אילמה כל לשון!/ הסילוף הפיסח/ מגיע ראשון!".

אבל זה לא אומר שאלתרמן היה מגן על סמח"ט הבקעה שלום אייזנר או על אוהדי בית"ר ירושלים הפורעים בערבים או על כל כיעור אחר. אלתרמן טיפל גם בעוולות פעוטות לכאורה, כמו בשיר "מקרה פעוט", שבו הוא מתכווץ מבושה מול בני נוער ישראלים שירדו על חלקת אבטיחים

ערבית: "אז חמישים בנים קפצו מן הרכבת- / אשרי העין ראתה ושחקה!- / וברננה כה עליזה וכה שובבת/ ניגשו גם יחד להשחית את החלקה./ היה שם נער ערבי./ צעק ./ הטיח - / אבל קטן היה הנער. זאטוט./ הוא לא עצר את הילולת האבטיח./ כי מה כוחו סוף סוף מול נוער בן תרבות".

קל לנחש מה אלתרמן היה אומר מול כל עוולה כלפי ערבים חפים מפשע, עם כל אמונתו המוחלטת שארץ ישראל היא שלנו, ומי שלא מבין את זה "צריך לכתוב תנ"ך אחר".

ומה אלתרמן היה אומר על ילדי העובדים הזרים והמסתננים לארץ? הנה מה שאמר על השוודים שפתחו את שעריהם לפני אלפי היהודים הגולים, שהיו בסכנת השמדה בתקופת השואה: "ועת שוודיה אמרה: 'הנני מקבלת/ מגבול דניה את כל היהודים הגולים'/, נוכחו וראו כל עמי החלד/ כמה דל הוא בשוודית אוצר המלים- - - ". ובהמשך: "ועת נער נמלט אל גבול-שוודיה מִצַּיִד- / היא איננה פונה לעיין במפות./ היא פשוט מוליכה אותו פנימה לבית/ בלי לדעת כי זו שאלה של טרנספורט- - - / ולכן הגדרות היא איננה בוררת/ ואיננה מרבה דקדוקי מנגנון./ היא כותבת פשוט: 'הכניסה מותרת'.../ ויסלח לה האל על דלות הסגנון".

האם צריך לומר שאלתרמן הוא בעד נדיבות גדולה ואנושיות גדולה ביחסנו לפליטים ולמסתננים ולבורחים על נפשם? אבל טוב, אלי ישי לא קורא אלתרמן. הוא מעדיף את עובדיה יוסף.

אפשר להביא דוגמאות נוספות לאינספור עניינים אחרים שאלתרמן עסק בהם, ובכולם הוא היה הפלס המושלם, קנה המידה הנדיר לצדק, ליושר, למוסר, לאמת, לציונות, לחוכמה, לפתיחות, לחוש מידה, לאהבת הנוף, לאהבת הנשים, לאהבת השוק, לאהבת האדם הפשוט, לאהבת העולם, והכל בחן משוכלל מאין כמוהו של שירה. לכן נשאר אלתרמן סמל חי מאוד. יותר מארבעים שנה אחרי שמת הוא ממשיך ללכת בתוכנו ולהיות קו המצפון הפנימי שלנו, כפי שהתנבא בצעירותו בשיר "כוכבים בחוץ": "ואמות ואוסיף ללכת". והוא, בענוותו הגדולה, המהותית, בכלל לא התכוון לעצמו אלא ליופי של העולם שימשיך להלך בו גם אחרי שימות: "להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל/ ואמות ואוסיף ללכת".

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...