ראשי » תרבות » ספרות

הישראלי היפה: עמוס עוז הוא לא סופר, אלא אייקון

מיוחד - 64 סמלים ישראלים: לא פחות מהעברית שבה הוא כותב, גם הפנים של עמוס עוז מצטיינים ביופי נדיר

יהושע קנז הוא סופר. מאיר שלו הוא סופר. עמוס עוז הוא אייקון. של מה? של הסופר הישראלי היפה. סופר? זה ברור. ישראלי? מפני שהוא נתפס כמי שמייצג את הישראליות עצמה. הוא מייצג אותה יותר מסופרים אחרים, לפעמים אפילו בניגוד לסופרים אחרים, שמבקשים להתנתק מהישראליות או לבוז לה. אצל עוז, גם כשהוא מבקר את ישראל הוא תמיד נשאר חלק ממנה, וחלק אוהב. לכן גם הביקורת שלו נשמעת יותר מביקורתם של אחרים. ולכן יש כאלה, בעיקר בשמאל הקיצוני, שבזים לו.

היפה? לא רק מפני שהוא מציג פנים יפות - הומאניות ורגישות - של ישראל, ולא רק בגלל העברית היפה שלו, אלא משום שהוא עצמו פשוט יפה בצורה יוצאת דופן. כותב שורות אלה הוא גבר הטרוסקסואל, אבל בכל זאת: הסתכלו בתמונה של עוז. בעיניים האלה, הרחוקות זו מזו, הרחבות אך מצומצמות, כשל אדם המנסה להיטיב את ראייתו; באף הנמתח בקו ישר כמו טיעון פסקני; בסנטר הגברי והמחורץ, למוד הסבל; בשפתיים הדקות הסגפניות; שלא לדבר על הבלורית. מבין סופרינו רק יעקב שבתאי היה יפה כמוהו, אבל שבתאי לא הזדקן בחן (ולמעשה כמעט שלא הזדקן בכלל, הוא מת בגיל 47). ואילו עוז, משנה לשנה, רק מוסיף קמט פה ושערה לבנה שם, שרק מעצימים את הילתו.

בכלל, דומה שהילה היא המילה המוצלחת ביותר לתאר את מה שמייחד את עוז בהשוואה לשאר הסופרים העבריים החיים (פרט אולי לדויד גרוסמן, שחלק ניכר מהילתו עשוי למרבה הצער משכול). דווקא ישראליותו, יופיו ואותה הילה מיוחדת משכו אל עוז ביקורת. הישראליות נתפסה כעמדה בלתי אמנותית מעיקרה: עוז כ"משרת של הממסד האשכנזי-ציוני". היופי נתפס כחנפנות פתיינית ונרקיסיסטית: שפה ספרותית מצועצעת ומתפייטת, מתאמצת מדי להרשים, לא רזה בעליל. דיבורו הותקף בטענה כי הוא מהוקצע מדי, באופן שמטיל ספק באותנטיות שלו. ההילה סתם עוררה קנאה.

אבל כל זה טפל.

העיקר הוא הספרים. כמעט 30 במספר. לא כולם יצירות מופת. במידה מסוימת, מי יותר מי פחות, הם אכן מסגירים את החולשות שהוזכרו לעיל. אך לפחות שניים מהם מעוררי השתאות ממש. הכוונה היא ל"מיכאל שלי", אותו גביש פרוזה יפהפה שמתאר את פרשת נישואיהם העגומה של חנה ומיכאל גונן שהכירו בירושלים של שנות החמישים, ו"סיפור על אהבה וחושך", מניפה אוטוביוגרפית עשירה וצבעונית, שמגוללת את סיפורם העצוב והמשעשע של אדם וחברה. שני הספרים האלה, מעבר לדמיון בין נושאיהם, מוכיחים את האמת הפשוטה והישנה, לפיה דברים היוצאים מן הלב גם נכנסים אליו.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...