ראשי » תרבות » מוזיקה

גוף שני רבים: כך השתלטה השירה בציבור על חיינו

מיוחד - 64 סמלים ישראלים: בין הטיש של משה להב לריקודי השולחנות של עינת שרוף, מצבה של השירה בציבור מעולם לא היה טוב יותר. זה קורה בזכות מילה אחת, שמככבת בשירים הישנים: אנחנו.

על השירה בציבור עבר תהליך דומה לזה שעבר על הטחינה: היא הפכה טרנדית לפני קצת יותר מעשור ושינתה לחלוטין את מעמדה הציבורי. כמו הטחינה, שבשנות השמונים הייתה מצרך קבוע בפלאפליות בלבד, עד שנוכסה יום אחד על ידי מטבח הגורמה ומאז משולבת בכל תבשיל שני, כך גם השירה בציבור הפכה אופנתית בן לילה.

בדרך כלל במקרים כאלה קשה לשים את האצבע על הרגע או על האדם המסוים שגרמו לזה לקרות, אבל אם תשאלו את שרה'לה שרון - היא יודעת בדיוק להצביע על הנקודה בהיסטוריה שבה השירה בציבור חזרה למרכז הבמה. בתחילת שנות ה-2000, גם בהשפעת תחושת הביחד הרגעית שיצרו פיגועי ההתאבדות של האינתיפאדה השנייה, החלו השירים העבריים מפעם לחזור לאופנה. זה התחיל בכמה פאבים ירושלמיים, שהחלו לארגן ערבים בהם הדי-ג'יי ניגן את "לבלבו אגס וגם תפוח? בפול ווליום שהיה שמור עד אז לשירי דאנס לועזיים, ובהדרגה זלגה הבשורה גם לאזור השפלה. האחראי על אותה זליגה, אליבא דשרון, היה עורך הדין והעיתונאי ארי שמאי.

 

"זה היה בשנת 2000, משחזרת הגברת הראשונה של השירה בציבור, "שמאי התקשר אליי ואמר לי שהוא רוצה שאבוא להופיע בתל אביב, במועדון בשם הגנקי. 'אני רוצה שירי מולדת', הוא אמר לי, ואפילו היה לו שם לערב: 'כשארי פגש את שרי'. אמרתי לו שאין לי כוח לנסוע מאשדות יעקב עד לתל אביב, אבל הוא הבטיח שיפוצץ את המקום באנשים, ואכן הגנקי היה עמוס בקיבוצניקים לשעבר ובאחרים שהיו בטירוף על שירה בציבור. זה נהיה טרנד מטורף, הופעתי בכל פאב תל אביבי שיש בערך, מקומות אפופי עשן. ההבדל מימי השירה בציבור בשנות השמונים היה הקהל - חבר?ה הרבה יותר צעירים שעומדים, שרים ועושים שמח, ותמיד מאוחר מאוד בלילה. רק בשבוע שעבר הזמינו אותי להופעה בפאב ביגור, עליתי לבמה בשלוש לפנות בוקר".

האליטה בטברנה. הגעתה של שרון לגנקי בתחילת העשור הקודם סימנה את תחילתו של גל קאמבק אימתני של המנהג הארצישראלי הישן והמוכר: שירה פומבית ומשותפת של שירים מוכרים לכל, טקס מוזיקלי שהרפטטיביות היא סודו. שרון הייתה במשך עשרות שנים הפנים והשם של הז'אנר, כשהתחילה לארגן ערבי שירה בציבור בסוף שנות השבעים במועדון בעמק הירדן, ערבים שהפכו בשנות השמונים לתוכנית מצליחה בערוץ הראשון. "כל שישי או חג הייתי מגיעה לחדר אוכל של קיבוץ אחר", היא משחזרת, "ופשוט צילמו את הערב. זה התחיל בחמישים איש שבאו בפעם הראשונה, ובמהרה זה הפך לשמונה מאות ולאלף איש, שנדחסו מדי ערב בחדר האוכל".

אחרי הצלחתה בגנקי הוזמנה שרון להנחות תוכנית שירה בציבור בערוץ 10 בשם "שרה לכולם". היא הקליטה כמאה ותשע תוכניות, וכשחזרה לגנקי גילתה שקמה לה מחליפה אנרגטית מאין כמוה העונה לשם עינת שרוף, שזכתה לגיבוי של יאיר לפיד, גדול מעריציה. שרוף העמידה סוג של אלטרנטיבה עממית יותר, אולי אף מזרחית, לשירה בציבור האשכנזית-קיבוצניקית של שרון. סביב שרוף ולפיד התקבץ קהל שמורכב ברובו מעשירים תל אביבים, אנשי עסקים ובעלי הון (שרי אריסון נחשבה במשך שנים קבועה בגנקי, בעוד אבנר קופל, יו"ר איגוד הכדורסל, מתייצב בקביעות עד היום) שמדי רביעי חגגו עד השעות הקטנות בשירה פרועה תוך עמידה על השולחנות.

יש משהו מתעתע באווירה של ערבי השירה של שרוף, שמפוצצת את הגנקי עד היום ומוזמנת גם להופיע באירועים פרטיים של יהודים וישראלים ברחבי העולם עבור עשרות אלפי דולרים: זה נראה כמו אירוע עממי, יצרי וחסר מעצורים עד שאתה שוכח כמעט שהקהל סביבך, שמתנהג אולי כמו בטברנה, הוא למעשה אליטה כלכלית רבת כוח. כך היה, למשל, לפני כמה שבועות כששרוף הזמינה חבר אלמוני, "זמר מוכשר", כהגדרתה , לשיר על הבמה. רק כעבור כמה דקות התברר שהאיש הוא בעלים של רשת אופנה מצליחה.

באנו, נטענו, זרענו. בניגוד לשרוף, בערבי "הטיש הגדול" של משה להב לא תראו בעלים של חברות מפורסמות שרים על הבמה. להב, שבתחילת שנות ה-2000 התחיל להופיע במועדון "הצוללת הצהובה" בירושלים עם שירים עבריים ישנים, הפך מזמן למותג עולמי, ממש כמו שרוף. כאן מככבת חבורת אלמונים, חלקם על גבול הביזאר, שעולים מדי הופעה ונותנים את אותו הנאמבר בדיוק. אחד מהם, לבוש עניבה אדומה, עולה לבמה בשיר "וכל הכבוד לשר" (הלהיט מספר אחת של להב, בניגוד ל"אשליות" אצל שרוף) ומפתיע בתנועות ריקוד של מילות השיר. אחריו עולה אייבי, קיבוצניק לשעבר מעמק הירדן שמפליא ביכולות השירה החזניות שלו, כולל ביידיש.

"משה הרי לא יודע לשיר, הוא לא זמר", הסביר לי אייבי לאחר שירד מהבמה, "אבל הסוד שלו זה לדעת מה הקהל רוצה לקבל. כבר עשר שנים הוא רץ עם הערב הזה, למרות שאין לו קול טוב בכלל".

אם שרוף לקחה את האופי של השירה בציבור של שרון וחיפשה לייצר לו אלטרנטיבה מוחלטת, להב מצא את דרך האמצע. הקהל שלו נראה כמו דור הילדים של אותם מחזיקי שירונים מהקיבוצים שרוצים לשחזר את צלילי ילדותם, ובמקביל גם לשתות אלכוהול ולפזז. על השולחנות הם לא עולים אמנם, אבל על הרמקולים דווקא כן. כששאלתי בתמימות את אחד הקבועים של להב מה בעצם ההבדל, הוא הביט בי בבוז. ניכר שפספסתי את העניין. בעולם שבו כולם שרים את אותם השירים שוב ושוב ההבדלים בין עמידה על שולחן ועל רמקול הם אקוטיים, מתברר. והשירים, תהיתי, למה הם חייבים להיות ישנים ולא עכשוויים? הרי יש בזה התרפקות מוגזמת על העבר. "אני אסביר לך למה", נדרשת שרון לסוגיה. "השירים הישנים, הארצישראליים, נכתבו לרוב בלשון רבים: 'באנו, נטענו, זרענו', בזמן שהשירים היום כתובים בעיקר בגוף ראשון: 'אני ואני ואני', ורק לפעמים 'אני ואת'. פשוט קל יותר לשיר את השירים הישנים, הם כאילו נכתבו עבור קהל שישיר אותם".

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...