באריזות קטנות: "משחקי הכס" עושים כבוד לקטני הקומה
כבר לא ליצני החצר: עם 135 סנטימטרים של סקס אפיל פיטר דינקלג' גנב את ההצגה ב"משחקי הכס" ושינה את האופן שבו נתפסים קטני הקומה
>> עשו לייק לעמוד הפייסבוק של nrg תרבות
דינקלג' הוא לא רק שחקן מחונן שזכה בפרס האמי ובגלובוס הזהב על דמותו של טיריון. בעוד כמה שנים, כשינתחו את ההשפעות התרבותיות של "משחקי הכס", דבר אחד יהיה ברור: היא נתנה במה לקהילה שסבלה באופן מגמתי מהתעלמות בהוליווד - נמוכי הקומה, או כפי שהם מכונים בלשון הלא פוליטיקלי קורקטית - הגמדים. לא מעט מהקרדיט מגיע לדינקלג' בן ה-42, שחקן הוליוודי ותיק שכבר עשה הופעות אורח בסדרות כמו "הפמליה", "רוק 30" ו"ניפ/טאק" וכיכב בסרט העצמאי המוערך "אנשי התחנה" (2003). הוא המתין שנים ארוכות לפריצה הגדולה שלו, מסתפק בתפקידים קטנים שהותאמו למידותיו, תרתי משמע. כשזו הגיעה הוא לא שכח את מה שחשוב באמת, ובנאום הזכייה שלו בגלובוס הזהב שלח את מיליוני הצופים בטקס לקרוא על סיפורו של מרטין הנדרסון, נמוך קומה מאנגליה שנפל קורבן לאלימות קשה, שבגללה יבלה את שארית חייו בכיסא גלגלים.
אבל ההשפעה של דינקלג' לא מסתכמת רק בהעלאת המודעות לאוכלוסיית נמוכי הקומה, אלא גם בשינוי האופן שבו התעשייה והקהל תופסים אותה. לא עוד ליצני חצר אלא שחקנים רציניים, מוערכים, זוכי פרסים ואפילו סמלי מין. בשנה שעברה נכלל דינקלג' ברשימת "גבר השנה" של המגזין GQ, ואף זכה להפקת צילומים שבמסגרתה קבוצת דוגמניות בתחתונים מלטפת אותו מכל עבר. רוצים לומר-גם גמדים יכולים להיות סקסיים. ומספיק להציץ על התגובות לכתבה ההיא, באווירת "פיטר, תעשה לי ילד", כדי להבין שנשות העולם מסכימות עם העניין.
דינקלג' הוא חלק ממגמה שעוברת על המסך האמריקאי והאירופי; הנכונות לאפשר גם לאנשים שלא ניחנו בנתונים פיזיים חפים מפגמים לככב בסדרות ובסרטים ולגלם דמויות שאינן חד-ממדיות ומועדות ללעג. ממש כשם שקורה בימים אלו עם שחקנים בעלי עודף משקל, שעברו מהשוליים הקומיים לקדמת הבמה בזכות סדרות כמו "מייק ומולי" (העוסקת בזוג אנשים בעלי משקל עודף שמתאהבים זה בזה) ו-Glee (דמותה של מרסדס, השחקנית אמבר ריילי).
פרט ל"משחקי הכס" גם בסרט "מראה מראה", האדפטציה החדשה לסיפור שלגייה בכיכובן של ג'וליה רוברטס ולילי קולינס, שבעת הגמדים - ושבעת השחקנים נמוכי הקומה שמגלמים אותם - זוכים לטיפול הולם ולזמן מסך מכובד. אפילו בישראל אפשר לראות ניצנים למגמה זו, כמו בסרטו של אבי נשר "פעם הייתי" (2010), שהציג משפחה של ננסים. הסדרה המוקומנטרית החדשה Life's Too Short, שיצר ריקי ג'רבייס ("המשרד", "ניצבים") עבור ה-BBC הבריטית בשיתוף רשת HBO האמריקאית, היא עוד הוכחה לכך שמשהו במעמדם של הגמדים משתנה. מככב בה ווריק דיוויס האנגלי, אחד מנמוכי הקומה המעטים שזכו להכרה כלשהי בזכות תפקידים בסרטים כמו "לפרקון", "וילו והנסיכה" ו"סיפורי נרניה: הנסיך כספיאן".
ווריק מגלם בסדרה גרסה מוקצנת של עצמו כשחקן גמד הנאבק לשרוד בתעשייה, לצד הופעות אורח של שחקנים כמו ליאם ניסן וג'וני דפ, אבל הוא נראה גם בסיטואציות יומיומיות פשוטות, כמו שימוש במגב כדי להגיע למדף גבוה בסופרמרקט. הסדרה, שעלתה בבריטניה בנובמבר 2011 ובארה"ב בפברואר 2012, זכתה לביקורות מעורבות. הגרדיאן, למשל, כינה אותה "ניסיון עצל ליצור קומדיה". דיוויס, מצדו, האשים את צרות המוח של המבקרים בביקורות השליליות: "הרבה מהדברים שקורים לדמות שלי הם אנקדוטות", אמר לאינדיפנדנט בדצמבר 2011.
ווריק, אגב, לא מתייחס למגבלת הגובה שלו כמשהו שאמור להפריע לו בקריירה. "אני יודע שיש שחקנים באמריקה שמרגישים שמתייחסים אליהם בכבוד כשלא מבקשים מהם ללבוש איזו תחפושת או בוחרים בהם לתפקיד רק בגלל הגובה, והם מסתפקים בזה. אבל בשבילי, מה שחשוב הוא שהתפקיד יהיה מעניין ורק אז אשקול אותו".
המעבר של נמוכי הקומה מהשוליים למיינסטרים נעשה בהדרגה, והוא עדיין נמצא בחיתוליו. כמו כל מיעוט הנחשב לחריג, נמוכי הקומה סובלים זה עשרות שנים מאפליה ומאכזריות גם בעולם האמיתי וגם בזה ההוליוודי. לאורך השנים זכינו לראות כמה וכמה נציגים של האוכלוסייה הזאת על האקרנים, לרוב על תקן סיידקיק משעשע או פריק שואו, או סתם כשהיה צורך בשחקנים מבוגרים בגובה של ילדים, כמו המנצ'קינים של "הקוסם מארץ עוץ" או בני האומפה לומפה ב"צ'רלי בממלכת השוקולד". למעשה עיקר ההיכרות של הקהל עם גמדים מסתכמת בדמויות מיתולוגיות בסרטי מדע בדיוני ופנטזיה או בתפקידים קומיים כמו זה של מיני מי בסדרת סרטי "אוסטין פאוורס" (השחקן ורן טרויר, שגם ביקר בארץ בשנה שעברה).
שחקנים נמוכים הגיחו מדי פעם בטלוויזיית המיינסטרים ובקולנוע, אבל גם כשהם לא מתבקשים להשתחל לתחפושת פרוותית כלשהי או לגלם דמויות מיתיות, הם עדיין סובלים מליהוק סטריאוטיפי וכמעט תמיד מלוהקים לתפקיד חד-ממדי. כך, למשל, דני וודבורן ב"סיינפלד", שם גילם את מיקי, החבר הגמד העצבני של קריימר שמנסה בקושי רב להצליח; מייקל ג'יי אנדרסון השתתף ב"קרניבל" מבית HBO; ג'ייסון אקונה מוכר לחובבי "ג'קאס" ולצופי MTV בתור אחד מהמטורללים שנהנים להתעלל בעצמם או סתם ללבוש חיתול; ג'וני קוקס הופיע בקומדיות כמו "אני, עצמי ואיירין" ואפילו בפרק אחד של "פרייז'ר"; וכמובן גרי קולמן המנוח, כוכב "על טעם ועל ריח" משנות השמונים, שכולנו הכרנו. אלא שרובם מעולם לא זכו לגלם דמויות תלת-ממדיות כמו טיריון לאניסטר, ובטח שלא לזכות בהכרה ובהערכה על כך.
אחת הדרכים הנוספות של נמוכי הקומה לפלוש למיינסטרים היא באמצעות טלוויזיית הריאליטי, שמאפשרת יותר מקום לדמויות החורגות מהנוף ההוליוודי. ממש כמו בישראל, כשהופיע אלעד צפני על תקן גמד הבית של "האח הגדול", גם בתוכניות ריאליטי אמריקאיות צצים מדי פעם נמוכי קומה ומצליחים לקנות את לב הצופים. אחת הסדרות המוכרות נקראת Little People, Big World; הסדרה שודרה ברשת הכבלים TLC במשך שש עונות (2010-2006) וכיכבו בה בני משפחת רולוף מאורגון - שני ההורים, מאט ואיימי, הם נמוכי קומה, וכך גם אחד מארבעת ילדיהם. בעונה החמישית של "המירוץ למיליון" האמריקאי כיכבה קרלה באקליאן פדול, גם היא גמדה. בערוץ 4 הבריטי אפילו השיקו בקיץ 2011 תוכנית ריאליטי בכיכובם של גמדים בלבד. התוכנית נקראה Dwarves Seven והיא עקבה אחר שבעה שחקנים גמדים שעברו לגור בבית אחד והתכוננו יחד להפקה חגיגית של "שלגייה".
אבל הדרך עוד ארוכה, ונראה שיידרשו שנים רבות ותפקידים ראויים כמו זה של טיריון לאניסטר כדי לבסס את מעמדם של הגמדים בתרבות המערבית, בלי לזלוג באופן אוטומטי לדמויות רדודות שכל מטרתן היא ללעוג למגבלת הגובה שלהם. "העולם עדיין מלא בדעות קדומות, הוא דפוק לגמרי", אמר דינקלג' בראיון לניו יורק טיימס במרס 2012. "כשדיברתי על הנדרסון בגלובוס הזהב, בסך הכל רציתי להביא את הנושא הזה לשיח הציבורי, ואנשים הפכו את זה לרומנטי ולהרואי יותר ממה שזה היה. רק רציתי להגיד שזה דפוק לגמרי שגמדים הם עדיין מושא הבדיחות. לא רק אנשים ששתו יותר מדי באנגליה ומתחשק להם לזרוק באוויר גמד עושים את זה, אלא גם המדיה. כולם. גם אנחנו עצמנו. אתה יכול פשוט להגיד לא, אתה לא חייב לתת להם לעשות ממך בדיחה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם