סינגולר: להראל מויאל לא משנה אם השירים שלו טובים או לא
הראל מויאל מתמחה בבינוניות, אמילי קרפל מוצלחת, אבל מחדשת הרבה פחות ממה שהייתם רוצים לחשוב, דודו טסה ממשיך להיות אותנטי ועכשווי ובילי לוי צריכה לצעוק קצת יותר חזק. הסינגלים של השבוע
אמילי קרפל, ''משהו''

הבעיה עם קרפל - שבאה לידי ביטוי גם אז וגם היום - נעוצה בקוּליות שלה. ליתר דיוק, בעובדה שהמוזיקה שהיא עושה לא לגמרי מסונכרנת עם התדמית שהיא בנתה, וממשיכה לבנות, לעצמה. האלקטרו-פופ של קרפל אמנם הרבה יותר מגובש ומעניין מזה של טרי פויזן, למשל, אבל האחרונות לפחות אימצו אותו קרוב יותר לזמן אמת, כשהוא עוד היה קוּלי למדי, כשעדיין לא לגמרי נמאס מגולדפראפ, סטריאו טוטאל, סיינט אטיין ואו רבוואר סימון. הבשורה שקרפל מביאה אינה בשורה חדשה, ולכן הקוּליות שקרפל - מוזיקאית חביבה, אם כי לא מוכשרת באופן מיוחד במינו - מוכרת לנו אינה קוּלית. העובדה שהיא בכל זאת נמכרת כאן היטב מעידה, בראש ובראשונה, על הפרובינציאליות שלנו.

פחות מגניבה ממה שנדמה לכם. אמילי קרפל
צילום: דודי חסון
דודו טסה, ''צריך''

את חלקו של גלעד כהנא בכתיבת הטקסט הסמי-אפוקליפטי הזה ניתן להרגיש היטב במצלול, בעיקר זה של הבתים ("צריך להתכונן למבול / צריך להיערך למלחמה"), והוא מהווה נדבך נוסף, אורגאני, לסגנון הכתיבה של טסה. יש לא מעט ביטויים למתח ולחרדה קיומית בשיר הזה, אבל הם לא כוללים נטייה למקצב וללחן מונוטוניים, כמקובל בעולם הפופ והרוק, אלא מועברים באמצעות מבנים מלודיים קליטים, מחיאות כף מתוכנתות, סולואים ממוזרחים ואפקטים סבנטיזיים של קרב יריות בין חלליות. היריות של טסה לא מכוונות לעבר נקודה ספציפית כלשהי, ואפילו לא לעבר ז'אנר או קהל יעד, אבל הן בכל זאת פוגעות במטרה. עובדה: האיש כובש מצעדים. בקיצור, טסה הוא המוזיקאי הכי פחות מתאמץ ומתחנף שאפשר לשמוע היום בגלגלצ. וכן, גם "צריך" צריך להיות להיט.

רוח אותנטית של כאן ועכשיו. דודו טסה - ''צריך''
עטיפת האלבום
Billy and the Firm, Bam Bam

Bam Bam יכול, בקלות, להפוך למסמר הערב במיטב רחבות האינדי בלונדון. כל מה שצריך לקרות, לצורך העניין - כן, תחושתכם שהנה, ההסתייגות מגיעה, נכונה, ובכלל, אין מה לומר, אתם גאונים - זה שלוי תהפוך גם לזמרת. על מנת שזה ייקרה, עליה, קודם כל, להפסיק למשוך את התנועה "O" בסופי מלים, ובכלל, להימנע ממניירות מהסוג הזה. שנית, היא חייבת להפסיק לנהום ולהתחיל לצרוח. נשמע כי משהו תקוע בין חלל החזה לחלל הפה שלה. לא הכל יוצא, מתפרץ, נשטף החוצה, כפי שראוי שיהיה בעסקי הרוקנ'רול. נפשה אולי באמת מדממת - בכל זאת, היא כתבה והלחינה שיר חזק ומשכנע - אבל היא מתקשה לבטא את זה בעזרת מיתרי קולה. אין לה את הכריזמה הווקאלית שיש, נאמר, לשי נובלמן. מצד שני, כאמור, יש לה את כל השאר - וזה די המון.

חייבת להפסיק לנהום ולהתחיל לצרוח. Billy and the Firm
עטיפת האלבום
הראל מויאל, ''שבת בחלון''


שיר לא חייב להיות טוב. הראל מויאל
צילום: דן פרץ
יהודה מסס, יש מדינה

האלבום, אגב, היה נחמד מאוד. לא הצדיק את היומרנות, אבל בהחלט הנעים את הזמן בחלילים ובמקצבי דבקה, כך שפרויקט החיים הנוכחי שלו - אלבום כפול בשם "יומן", שמסכם ביקור במרוקו - בכל זאת עורר סקרנות. המשפט הקודם נוסח בלשון עבר מפני ש"יש מדינה", הסינגל הראשון מתוכו, משנה קצת את המצב. מסס אמנם כותב בו יפה את חיבורו לשורשיו, אבל לא חושף שום אוצר מוזיקלי מבית סבא של אבא. הלחן קיטשי, העיבוד לכלי מיתר אנמי, הנרטיב משומש. חבל. אם גם שאר החומרים מהפרויקט הזה הם כאלה, המומנטום של מסס עשוי להתמסמס.

לא חושף שום אוצר מוזיקלי . יהודה מסס - ''יש מדינה''
עטיפת הסינגל