פסטיבל קאן 2012: האנושות היא גיהנום
שלושה מסרטי פסטיבל קאן מדגימים את ההנחה שהמין האנושי הוא לא משהו: אולריך זיידל האוסטרי מתאר את הדוחה והמקומם שבמערכות יחסים בסגנון קריקטורלי; מתיאו גארונה האיטלקי ("גומורה") לועג בהעדר תחכום ל"האח הגדול"; ובן צייטלין האמריקאי מציג סרט אפוף באזז על חבורה של עלובי נפש. הדיווח היומי
ראשון היה "גן עדן: האהבה", סרטו של אולריך זיידל, שכמה מסרטיו הקודמים ("חום כלבים", "יצוא, יבוא"), שנחשפו בשנים קודמות בקאן הותירו רושם עז. זיידל המרבה להתעלל בדמויות הקולנועיות שאותן הוא ממציא, מצעיד הפעם על הבד ארבע נשים אוסטריות קשישות, כעורות ועבות בשר עד מאוד, הממריאות לאפריקה המזרחית על מנת לדוג לעצמן צעירים שחורי עור ודלי מזומנים מיט א לאנגה שוואנץ, על מנת שיוכלו לקנות את שירותיהם הגופניים בכסף האירופי המנחם שלהן.
באמצעות ההנגדה בין העוני המוחלט השורר בקניה, לבין פזרנותן של הנשים על צעצועי המין השחורים שלהן, מנתב זיידל מסלול עלילתי צפוי למדי, האמור להביא לידי שבר את מערכות היחסים הבלתי אפשריות בין שני הצדדים שמתחברים פה לעסקת הבשרים המסחרית הזו.
עוד בסרטים התיעודיים שזיידל צילם בשנות ה-90 עבור הטלוויזיה האוסטרית הוא ידע לאתר את הביזארי והמוזר, את הדוחה והמקומם שבמערכות היחסים בין בני אדם. העדרם של חסד ורחמים מסרטיו של במאי זה היו דווקא הסיבות שהיקנו לו בעבר את פרסומו הרב. הפעם זיידל מגזים ונופל אל תוך הבור שהוא כורה לעצמו. בעיקר, בשל הסגנון הקריקטורלי, ולאו דווקא הביקורתי, שמאפיין את "גן עדן: האהבה", האמור להיות פרק פותח בטרילוגיה שתשרטט את המצב האנושי 700 שנה לאחר שדנטה חיבר את "התופת" שלו.
לא צריך את האוסטרי המריר על מנת לדעת שהתופת כבר כאן. די להתבונן בשידורי הטלוויזיה המסחרית, ומי כמו ערוצי השידור הנחותים, השייכים לסילביו ברלוסקוני, יכולים להבליט את ההתבשלות בתוך הקיום הגיהנומי של האנושות, שלגמרי בהתנדבות משתדלת לבטל את יתרונה היחסי כבעלת נפח מוח גדול. "ריאליטי", סרטו החדש של מתיאו גארונה, נזעק להדגים תזה זו, בסרט המגולל מעשה המתרחש מאחורי הקלעים של הפקת הגרסה האיטלקית ל"האח הגדול".
גארונה, שהפליא לתאר את נפולי בסרט המאפיה שלו "גומורה", נותר באותה העיר גם ב"ריאליטי", ששם במרכזו מוכר דגים באחד משווקי נפולי, שעובר מבחן בד ונמצא מתאים להשתלב בשעשועון הריאליטי, שבתריסר השנים האחרונות כבר הספיק להנמיך באופן חד את האיי.קיו המשותף של המין האנושי.
מאותו הרגע שמוכר הדגים - שאשתו רזה וקולנית ובנותיו וגיסותיו שמנות עד אימה, כאילו זה עתה פסעו החוצה מתוך סרט של יהודה ברקן - התבשר כי הוא מועמד ריאלי לריאליטי, משתנה התודעה שלו, והוא הופך לגיבור עממי בעיני עצמו. סממנים של חזרה בתשובה דתית ניכרים בו, בעוד שכניו עושים אותו ללעג. שיאו של הסרט הוא ברגע ההתגלות האלוהית, כאשר הנפוליטני נטול ההשכלה נקלע לאולפן הסרטה טלוויזיוני, או מוטב לומר להזיה על אודות אולפן שכזה, הדומה בעיני רוחו לתיאורי גן העדן שצוירו על ידי מיכלאנג'לו.
עם כל הרצון הטוב להחמיא למחאה האותנטית של גארונה כנגד שלטון המדיום הטלוויזיוני, נראה ש"ריאליטי" מתרסק בשל הפשטנות הטריוויאלית שלו. העדר תחכום מינימלי בסיפור הסרט, מנמיך אותו לרמה של סרט בורקס חסר תוחלת, מהסוג המוכר מיצירותיו האלמותיות של זאב רווח - "המובטל בטיטו" או "פעמיים בוסקילה".
רציני מעט יותר הוא "חיות טרף בדרום הפראי", עבודת הביכורים הפילמאית של בן צייטלין, שהגיעה לריביירה כשהיא רוכבת על גלים של באזז תקשורתי, שתחילתו בפסטיבל סאנדנס, שם נחשף לראשונה הסרט. צייטלין קובע את סיפורו, שנתון בצבת של סמלים ומטפורות, באי זעיר המצוי במפרץ לואיזיאנה, מול נמל ניו אורלינס. חבורה של קבצנים, נידחי חברה, הומלסים ועלובי נפש מקיימת חיי קהילה הנגזרים מיכולתם לשרוד את הרע מכל.
הדים ברורים למה שקרה באזור הגיאוגרפי הזה בזמן השתוללותה של סופת ההוריקן קתרינה, מכתיבים את גישתו של צייטלין לעיצוב הדמויות והאירועים השונים. נכון הוא שהסיפור משתדל להפגין עמדה אמפתית כלפי מצורעי החברה הקפיטליסטית המתוארים כאן, אך המהלך הזה אינו עולה בטוב, כנראה בשל טירוניותו של הבמאי. במקום אמפתיה ניכר הזלזול שלו בשפע האמונות הטפלות שאופפות את בני הקהילה המטורללת הזו. גם העובדה שהעלילה כולה מועברת דרך עיניה של ילדה בת שש, שכאילו כבר יודעת הכל על החיים, מקרבת את הפואטיקה של צייטלין לזו של עמיתו האוסטרי זיידל.
"חיות טרף בדרום הפראי" - הטריילר:
ובתוך כך פרסמה 2 MK, חברת ההפקות המובילה בצרפת, כי היא עומדת להיכנס לשוק סרטי התלת-מימד. עלילת הסרט הראשון שנבחר להפקה על ידי ראשי החברה תתמקד בנעשה בקרייזי הורס, מועדון החשפנות הוותיק בפריז, שאלמנט התלת-מימדי בוודאי יעשה רבות לפופולריות של הסרט אצל הזן הזכרי באנושות. במקביל, מסר העיתון "סקרין אינטרנשיונל" שהבמאי הוותיק פול גרינגרס ("זהות בדויה", "זהות אבודה") טורח כעת על סרט תעודה שיגולל את סיפורה של קבוצת הכדורגל (או שמא המחול) ברצלונה בארבע השנים שבהן היא הונהגה על ידי המאמן פפ גווארדיולה. חבל שדווקא סרט זה לא יופק בתלת-מימד. שהרי תמיד עדיף לחוות מקרוב את ביצועיו של ליאו מסי על פני איזו פיסת בשר של איזו חשפנית. אפילו שזיידל ממש חושב להיפך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם