ראשי » תרבות » קולנועגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

מוות באילת: "הסיפור של יוסי" הוא סרט מסורבל ומגושם

המחווה הגסה ל"מוות בוונציה" של תומאס מאן היא סימפטום לבעייתיות הגלומה ב"הסיפור של יוסי", שמתמקד יותר מדי בציטוט ובסימבוליזם גלוי

לפני מאה שנה פרסם תומאס מאן את הנובלה הקצרה "מוות בוונציה", שעלילתה מוליכה גבר מזדקן אל בית מלון מפואר הניצב על חוף הלידו בוונציה. שם, בין המון מתרחצים רעשניים, צדות עיניו של הגבר מוכה הדיכאון את דמותו הענוגה של נער פולני רך שפתיים שנועדו לאהבה ושמו תדיאוש. חלקו השני של הסרט "הסיפור של יוסי" מוביל את גיבורו בן ה-34 (המכונה "זקן" בפי כל), ששרוי בדכדוך עד, אל בית מלון מפואר הניצב על חוף אילת. שם, בין המון עולז של מתרחצים, צדות עיניו של הגבר את דמותו הענוגה והפתיינית של חייל רך שפתיים ושמו תום. לא פחות.

למראה הסיטואציה הזאת נדמה לרגע שיוצרי הסרט - הבמאי איתן פוקס והתסריטאי איתי סגל - יסתפקו בציטוט האינטלקטואלי, שמכבד בהחלט את הצופים. אבל לא. ניכר בה, בסיטואציה הזאת, חששם של השניים כי הצופים דווקא עלולים להחמיץ את הפרפראזה המחוכמת שלהם. לכן הם הזדרזו לצייד את גיבור המעמד, דוקטור יוסי גוטמן המדוכא, בעותק של הספר "מוות בוונציה", שעמו הוא פוסע אל תוך סצנת הרחצה ההמונית. ואם לא די במניפולציה המכבידה הזאת, נזעק גם פסקול הסרט להשמיע צלילים מתוך האדג'יו של הסימפוניה החמישית מאת גוסטב מאהלר, שבה בחר לוקינו ויסקונטי ללוות את הסצנה המדוברת כשהכין (ב-1971) את עיבודו הקולנועי לנובלה של מאן.

והנה כי כן, סגל ופוקס מרביצים פה שיעור עילג המתמקד בנושא הציטוט הפוסט מודרניסטי ומגבלותיו. למעשה, אין טעם של ממש בניתוח תוקפני של המהלך הספרותי-פילמאי הזה, לולא היה "הסיפור של יוסי" סרט המשך (מיותר לגמרי) לעבודה קודמת של פוקס - "יוסי וג'אגר", שעסק באהבה מוחמצת של אותו דוקטור גוטמן, שעשר שנים קודם לפרוץ העלילה הנוכחית ראה כיצד אהובו המתוק נקטל מול עיניו במהלך מארב צבאי באזור הר חרמון. העובדה ששלושת צירי העלילה המרכזיים בסרט החדש שואבים תעצומותיהם מעלילת הסרט הקודם היא הסיבה לנבירה בסוגיות הציטוט, ובאופן הגס שבו נעשה הדבר ב"הסיפור של יוסי".

המוות, אוי ויי, מכתיב את החיים. בוודאי ליוסי, שראה את ג'אגר במותו ונותר מתבוסס בדיכאונו הקליני. זהו ציר אחד לסרט ההמשך. משלימה אותו האג'נדה הציבורית של הבמאי פוקס, שמרבה לדבר בפומבי על ההכרח לכפות הוצאה של הומואים מהארון. גיבורו יוסי, למשל, לא יצליח להעביר דף בספר חייו אם לא ישכיל לפקוד את הורי ג'אגר המת ולחלוק עמם, בורים וסומים שכמותם, את סוד אהבתו הגברית. וכך קורה בסצנה העקרונית ביותר ב"הסיפור של יוסי", צירו השני של הסרט.

 

מהלך החזרה לחיים ישלים את עצמו רק אם יוסי יגמור את המשימה הכיפית שהטיל עליו ג'אגר המת - יציאה משותפת לחופשה באילת. וכך מתגלגל סרט ההמשך על צירו השלישי, אל חלקו השני, אל המפגש המטהר עם תום, זה שנועד לתקן את שברי לבו של יוסי הטוב (גוט מן, למי שלא הבין את הרמז העבה). הסרבול בתסריט, המגושמות במשחקם של אוהד קנולר (יוסי) ושל עוז זהבי (תום) וכובד היד בבימוי חלקים גדולים בסרט נפגשים פה עם אותו טון תועמלני - מעין אספת עם צווחנית שנועדה לפרט את זכויות הרוב ההומוסקסואלי, תוך גינוי והלעגת כל האחרים - שכל כך הפריע ב"יוסי וג'אגר". התוצאה היחידה שנובעת מהכתבת הטון הזה לסרט היא בנייה מרושלת של הדמות הראשית בדרמה, שלאחר שליש סרט מתחילה להיראות כאילו היא פרודיה על עצמה.

דומה שרק מעמד אחד ב"הסיפור של יוסי" - המפגש הראשון, המוגש במקצוענות יעילה, בין דוקטור גוטמן לאמו השכולה של ג'אגר (אורלי זילברשץ) - מזכיר את העובדה כי מדובר באותו במאי שבעברו הלא רחוק השכיל לתזמר ביד קלה ובטוחה סצנות מורכבות בסרט "ללכת על המים". בסרטו העכשווי, החמישי במספר, דומה שנסתלקו ממנו היתרונות המקצועיים ההם, והוא נותר תקוע בעיקר עם מגוון קטעי פרודיה טריוויאליים על אודות דיוות וטראש אירוויזיוני. פה זוהי להקת בידור צורמנית, המרביצה חיקויים ודראג באולם הכנסים של בית המלון האילתי. מיותר, מיותר, מיותר.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...