דברים שאני לא מגלה: מה הקשר בין קומיקס לשואה?
בפסטיבל אנימקס שיתקיים השבוע יציג מישל קישקה את ספר הקומיקס החדש שלו. "בזכות הקומיקס הצלחתי להתגבר על רגעים כמו השבעה של אחי, שבה אבא שלי דיבר על השואה ולא עליו"
הדבר היחיד שקושר ביניהם הוא הרעיון הכללי שניתן לטפל בשואה באמצעות הקומיקס. אחרי הכל, ספרו החדש של קישקה שיצא בצרפת, ושמו, בתרגום חופשי לעברית, "דברים שלא יכולתי לספר לאבא", משתמש באמנות הקומיקס, שנחשבת בישראל לשולית, כדי לדבר על השואה.
בחדר הכי שקט באקדמיית בצלאל, שבה הוא מלמד, הוא נוהג לכתוב מכתבים, ושם הוא מספר לי שמה שהוביל אותו לכתוב את ספרו היה יצירת הקומיקס הקודרת "מאוס", שמתארת את היהודים בשואה כעכברים ואת הגרמנים כחתולים. "כאשר 'מאוס' יצא ב-1981 הייתי בחור צעיר", אומר קישקה.
"כשקראתי את זה הרגשתי שיש קשר ביני לבין ארט שפיגלמן. שנינו יוצרים באותה השפה ושנינו גדלנו כדור שני. זוהי יצירת מופת שברגע שראיתי אותה הבנתי שגם אני יכול לספר על החיים שלי באמצעות הקומיקס, אבל אז עוד לא הייתי בשל. רק היום, כשאני בן 54, הצלחתי לסיים את הפרויקט הזה שעליו אני עובד כמעט עשר שנים".
ובמה הספר שלך שונה מ"מאוס"?
"ההבדל הראשון הוא המשפחה. ב'מאוס' הסיפור הוא על הרצון לגרום לאב לדבר, והוא מתרכז בעיקר במה שעבר על האב. הספר שלי לא עוסק בשואה, אלא בעיקר בחוויה שלי כילד שגדל בצל השואה, והוא מחולק לשלוש תקופות חיים: ילדות, נעורים ובגרות. אבל ההבדל השני והגדול יותר הוא ההומור. מה שהיה לי חשוב מהרגע הראשון זה לא לוותר על חוש ההומור, גם כשמדובר בסיפור כואב. כבר בעמוד הראשון של הספר, למשל, יש קטע מצחיק שזכור לי מילדות. פעם אחת אבא עשה גרפס אחרי הארוחה, וכשאני חיקיתי אותו אמא שלי כעסה. כששאלתי אותה למה לאבא מותר, היא ענתה: 'כי אבא היה באושוויץ'".
אז כבר בתור ילד נחשפת לשואה?
"השואה תמיד היתה ברקע, אבל כשהייתי ילד הוא אף פעם לא באמת סיפר מה שעבר עליו. אני זוכר שהייתי מחכה שההורים שלי ייצאו מהבית ואז פותח את האלבומים של השואה, רואה את התמונות, מנסה למצוא את אבא שלי שם ובוכה. רק אחרי שאח שלי התאבד, שזו תסמונת נפוצה של דור שני, אבא שלי התחיל לספר, והיום כל בלגיה מכירה אותו ואת הסיפור שלו, כי בלגיה היא מדינה קטנה והוא מופיע בטלוויזיה ובבתי ספר ומספר אותו. הקומיקס הוא הדרך שלי להתמודד עם הילדות בצל השואה, עם אבא שאותו אני נורא אוהב. בזכות הקומיקס הצלחתי להתגבר על רגעים קשים בעבר, כמו השבעה על אחי שבה אבא שלי דיבר על השואה ולא על אחי".
למה לספר את הסיפור בקומיקס דווקא?
"אני תמיד אומר לתלמידים שלי שהקומיקס נשען על הספרות, שהדבר הראשון הוא הסיפור והמילים, אבל בקומיקס אפשר לתאר עולם שלם בתמונה אחת. בישראל אין תרבות קומיקס. כדי שתהיה אמנות קומיקס שתדבר לאנשים מבוגרים הם צריכים לקרוא קומיקס כבר בילדות. בבלגיה, שם גדלתי, יש בכל עיתון סטריפ קומיקס שמיועד לילדים.
בישראל יש אמני קומיקס מוכשרים מאוד, אבל הם בדרך כלל כותבים ומפרסמים את היצירות שלהם בארצות אחרות ורק אחר כך, ורק לפעמים, הספרים מתורגמים לעברית לקהל הקטן שמתעניין בזה. אם אני הייתי
את העובדה שהקומיקס בישראל הוא אמנות שולית, שאפילו טיפולה בנושאים מהותיים אינו מסעיר את הקהל הישראלי, מנסה קישקה לשנות. "בשנות השמונים, כשהייתי עולה חדש-ישן, הגשמתי את החלום שלי. יצרתי את הסדרה 'מיסטר טי' שפורסמה בעיתון הילדים שנסגר 'משהו', שבה ניסיתי לתת לילדים בישראל את המתנה שאני קיבלתי. רציתי שהם יקראו קומיקס שמתרחש במדינה שלהם ובשפה שלהם".
השבוע , בימים רביעי עד שישי, הוא ישתתף בפסטיבל "אנימקס-ערד-תמר" לאנימציה, קומיקס וקריקטורה ברחבי ערד ובמועצה האזורית תמר שמתקיים בתמיכת קרן מיראז' לפיתוח הנגב, משרד התרבות והספורט והמשרד לקליטת עלייה, שלוחה דרומית לפסטיבל שנערך בסינמטק תל אביב ב-12 השנים האחרונות.
השנה יצוינו בפסטיבל חגיגות 20 שנים להיווסדות איגוד הקריקטוריסטים הישראלי, וייערכו מגוון אירועים לילדים ולמבוגרים, מסדנאות קומיקס ומפגשי אמן לתערוכות בכורה, מופעי מוזיקה בשילוב אנימציה וסרטים. בין השאר, ברביעי ייערך מפגש האמנים "עשר אצבעות" במוזיאון ערד בהשתתפות עשרה יוצרים מתחומים שונים, בהם גם קישקה, שיציג לראשונה את יצירת הקומיקס שלו ואת סיפורו המשפחתי בפני הקהל הישראלי.
"אני ממש מצפה לזה, כי מסקרן אותי מאוד לראות אם הקהל בישראל יגיב לספר כמו הקהל בצרפת ובבלגיה. זה לא שכל התגובות בבלגיה מצאו חן בעיניי. אבל היו אנשים שממש הבינו אותי והיו גם הרבה חברים שגדלו איתי בקן השומר הצעיר שאמרו לי שהם מרגישים שאני מספר על הילדות שלהם".
ומה היתה התגובה של אביך? אחרי הכל, הספר נקרא "דברים שלא יכולתי לספר לאבא"?
"לפני שהספר יצא לאור הוא פורסם בחלקים בעיתון בבלגיה ואבא שלי שמח כשאנשים ניגשו אליו ברחוב בגלל זה. אבל אני לא יודע מה הוא באמת חושב על הספר עצמו. את זה אגלה רק כשאגיע לבלגיה כי אני כאן והוא שם, והוא לא אדם של שיחות ארוכות בטלפון. מהרגע שמתחילה השיחה הוא רק חושב איך לסיים אותה. אבל כשאגיע לשם נדבר, ואני משוכנע שיהיה בסדר כי גם הכנתי אותו מראש לפני שהספר יצא".
איך הכנת אותו?
"מהרגע שהספר נמסר להוצאה ועד לתחילת הפרסום היו לי חודש-חודשיים, שבהם כתבתי לו כל יום מכתב כאן בחדר השקט הזה. במכתבים גיליתי לו לאט לאט את כל מה שיש בספר, את העובדה שהסיפור שלי זה הסיפור שלי ושלו. כתבתי לו שזה הסיפור של המשפחה שלנו ושעסקתי גם בדברים שקשה לפתוח כמו הכעס שלי וההתאבדות של אחי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם