פסטיבל קאן 2012: מיכאל האנקה מצליח להפתיע
מיכאל האנקה חוקר את משמעות המושג חסד בסרטו החדש "אהבה", וג'ון הילקאוט מתעסק בחיי הזוהר של הפשע ב"ללא חוק". הדיווח היומי מפסטיבל קאן
סביר שיקחו את פרס השחקנים. "אהבה" מתוך הסרט
נדמה כי פרסי המשחק כבר חולקו אתמול, הרבה לפני שהפסטיבל חצה את נקודת האמצע שלו. הזוכים יהיו ז'אן לואי טרינטיניאן, בן 82, ועמנואל ריבה, בת 85, שמובילים את "אהבה", שם הם מגלמים זוג ישישים המצויים בעיצומה של המערכה האחרונה של חייהם. בסרט מפתיע זה ממיר היוצר האוסטרי הגדול מיכאל האנקה ("מחבואים", "סרט לבן") את גישתו המחוספסת, שעד כה הבליטה אלימות, התאכזרות וסודות מודחקים בגילויים של חמלה מזוככת, שאותה הוא מכנה בשם התואר המשומש אהבה.
טרינטיניאן ("האלוהים ברא את האישה") וריבה ("הירושימה אהובתי"), שלפני חמישה עשורים ואף יותר היו בין מניחי היסודות להתפרצות "הגל החדש" בקולנוע הצרפתי, הם הפעם זוג מוזיקאים, שבתם היחידה היא איזבל הופר, שגם היא פסנתרנית. בתחילת הסרט לוקה ריבה בשבץ מוחי, ובהמשך היא גם שוקעת אל תוך תסמיני האלצהיימר, והסוף כבר נראה באופן מוחשי. הבעל טרינטיניאן נותר לבדו בדירתם הענקית, בעיקר על מנת ללוות אותה בשקיעתה.
בניגוד לעבודותיו הקודמות, מבודד הפעם האנקה את גיבוריו מהעולם החיצוני, ו"אהבה" מתרחש כמעט במלואו בין כתליה של דירת בני הזוג, שאליה חודרים מפעם לפעם פולשים בלתי רצויים כמו בני משפחה, אנשי סיעוד וגם סתם מוצרים מהמכולת. למעשה, האנקה עורך על הבד מחקר פרטני במשמעותו של המושג "חסד", המתלווה בדרך כלל למונח המצמרר "המתה". מלבד שני שחקניו המובילים שממריאים פה לרמת צלילות נדירה של הבעה אנושית, נזעקים לעזרת האנקה הצלם דריוס חונדג'י ("חצות בפריז") ויצירות אחדות לפסנתר מאת שוברט.
שלא כמו בעבודות קולנועיות קודמות, דוגמת "משחקי שעשוע" או "הווידיאו של בני", האנקה אינו מנסה להדהים פה את הצופים או להותיר אותם חסרי נשימה. "אינני מומחה לעיצוב אלימות בקולנוע", הוא הכריז אתמול במהלכה של מסיבת עיתונאים עמו. נאמן לכך הוא באמת אינו שולף מפלצות מתוך ארונותיהן, אלא מפעיל הפעם על הצופים את סכיניה של מכונת קילוף, המסירה מהם את שכבות העור והמגן, תוך שהיא חושפת את האיש המבוגר כתינוק פגיע הראוי רק לרחמים, רק להמתה.
"אהבה" - הטריילר:
אלימות מסוג מסורתי יותר היא הגיבורה העיקרית ב"ללא חוק", סרט אמריקאי שהכין ג'ון הילקאוט - במאי ממוצא אוסטרלי שעשה לפני כמה שנים את הסאגה האפוקליפטית "הדרך". ב"ללא חוק" הילקאוט אינו מתעסק בעתיד, אלא בעבר, או ליתר דיוק באירועים שהתחוללו בשנת 1931 בווירג'יניה, ארה"ב. סוכני אף.בי.איי פשטו אז על האזור ההררי של המקום, במטרה לחסל את מזקקות הוויסקי הלא חוקיות שהפעילו שם עבריינים ומאפיונרים, שהתעלמו מהחוק לאיסור מכירת משקאות חריפים, שהיה אז בתוקף בארה"ב.
משפחה ובה שלושה אחים משתדלת לתפקד כמו החמולה של השודד ג'סי ג'יימס או להבדיל כמו משפחתו של דון קורליאונה. שום חוק ושום שומר חוק אינם אמורים לחדור לטריטוריית העסקים של האחים, ועל רקע זה מתפתח עימות אלים, זרוע גופות ונחלי דם, שבו לגמרי לא ברור מי עומד משני צדי החוק - השוטרים או הגנבים.
הילקאוט לא ממש מתעניין בסוגיות מוסריות או משפטיות כבדות משקל. הרבה יותר מעניין אותו הגלאמור - חיי הזוהר - של הפשע, וסרטו הוא בבחינת נוסטלגיה אל ימי המאפיה היפים ההם, שאינם אלא משל גלוי (מדי) לאופן הרצחני שבו עיצבה ההיסטוריה את הקפיטליזם מהזן האמריקאי. "ללא חוק" נשען על ספר שהקים לחיים מחודשים את מלחמת הוויסקי בווירג'יניה, ומי שעיבד את הספר לתסריט אינו אלא ניק קייב - הזמר הקודר מאוסטרליה, שאף סיפק לסרט את הפסקול המוזיקלי. חבורה של שחקני הדור הבא - שיאה לה בוף, טום הארדי, ג'ייסון קלארק, ג'סיקה צ'סטיין, מיה ואסיקובסקה - חוברת לגארי אולדמן ולגאי פירס הוותיקים, למפגן שהוא יותר בבחינת תצוגת אופנה של בגדי שנות השלושים.
"ללא חוק" - הטריילר:
בניגוד לתדמיתה, החברה הדנית היא ככל הנראה חברה המפעילה אלימות קיצונית כלפי הפרט היחיד. מי ששב ומתעסק עם הנחת העבודה הזאת, המוכרת מסרטי לארס פון טרייר וסוזן ביר, הוא תומאס וינטרברג ("החגיגה"), שסרטו החדש "ציד" מתאר ציד מכשפות מאורגן היטב נגד אדם המואשם בפדופיליה. מאדס מיקלסן ("אחרי החתונה", "קזינו רויאל") הוא עוזר לגננת, שנקלע למערבולת של רדיפות אישיות משום שילדה בת חמש טענה שהוא נגע בה. גזר הדין החברתי שמוצא נגדו אינו קשור כלל לממצאי החקירה המשטרית, ולאורך הסרט ניכרת היטב השקפתו של וינטרברג כי חברת האדם הטורפנית זקוקה למסעות ציד מתוזמרים על מנת לשמור על לכידותה ועל המשכיותם של הסודות האפלים והארונות העמוקים, שבתוכם היא מלבלבת.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם