אפשר להסתכל על השיר הזה כעל עוד הומאז' של רוקר מהניינטיז ליוסי אלפנט על"ה, אבל, כדי להבינו טוב יותר, מומלץ להקשיב לו במקום להסתכל עליו, שכן שיר מיועד בראש ובראשונה להאזנה. מכל מקום, שומעים כאן פחות סגידה לאלפנט - שאמר פעם שלהיות מוזיקאי רוק במזרח התיכון זה מזל רע (מה שהתברר כנכון, למרבה הצער והטרגדיה, במקרה שלו) - ויותר התרסה, אולי אף מעט חצופה, כנגד נביא האמת של כל הרוקרים המזדקנים בתל אביב, באשר הם: אבן צור לא מזהה שום בעיה קארמתית עם הציטוט ההוא, ואף הופך אותו למוטיב המרכזי בסינגל הראשון מתוך "ראיית לילה", אלבומו הקרוב - כלומר, שם עליו את כל הקופה.
לכאורה,
לא יפה להתגרות כך ברוחו המקודשת של אלפנט, אבל האמת היא שהתוצאה הסופית - כולל הקליפ החמוד - די מצדיקה את זה. אבן צור שב וחושף פה יכולות מלודיות, ויחד עם זה מיטיב להסתנכרן עם שתי מגמות עכשוויות בתעשיית האינדי העולמית: 1. נטייה לשילוב של צלילים ומקצבים מזרחיים ו/או כאלה שסווגו בעבר כ"מוזיקת עולם" בתבניות של רוק מערבי. 2. הקלטת אלבום בבית ושיווקו דרך הרשת, בפורמט דיגיטלי בלבד, בנוסף לכך - ואולי פה אפשר לסמן את התקדמותו המשמעותית יותר כמוזיקאי - אבן צור נשמע כאן, בשיר הקולי הזה, כמו שמתופף מוצלח צריך להישמע כשהוא עובר לקדמת הבמה: כריזמטי וגרובי.
אבי הזמר, ''כלנית''
יופי לו ואף סבבה לו, לאבי הזמר, שהולך ומתלהט מיום ליום ומשעה לשעה, והנה, כעת הוא מקבל תכנית משלו בערוץ 24 ("אבי הזמר מארח") ולכבוד המאורע מפנק את מעריצותיו ב"כלנית", בשביל הרומנטיקה, רק חבל שהוא עושה את זה סתם בשביל הצחוקים, ועוד יותר חבל שזה לא ממש מצחיק. אם להודות באמת, זה בקושי מעורר גיחוך.
אוקיי, כפרה, הבנו אותך: עלית על איזה קאצ'י-טיון בשקל, חינטרשת כמה משפטים שמתאמצים להישמע כמו רהיטות ערסית, עיבדת את זה בדרמטיות מוגזמת ומפעם לפעם התרחקת מהמיקרופון כדי שההקלטה תישמע כאילו לא מקצועית. מדהים. הבדיחה הזאת אולי הייתה קצת מצחיקה כשחנן גולדבלט, אושיק לוי ונתן נתנזון שרו, כמו מזרחיים אמיתיים, "מי תמיד עם מי? מי? מימי" ב"בלי סודות" (על הלחן המבריק שחיבר להם שלמה יידוב), וגם אסי כהן וגורי אלפי שעשעו למדי עם "קוקו וסטיב", אבל די, נמאס, העניין מוצה. הגיע הזמן לשוב למקורות הלא פחות משעשעים, אם לא הרבה יותר, ולהניח לאבי הזמר לסיים בשקט את סיבוב ההופעות בחתונות של זוגות סחים שעדיין מחזיקים ממנו גימיק בוער, לפרוש מעולם הזוהר בכבוד, ולנסות את מזלו במקצוע אחר, שיהיה לא פחות כיף להגותו לצד שמו הפרטי. נאמר, נגר.
אולי עדיף לשקול להיות נגר. אבי הזמרצילום: רועי ברקוביץ'
דורון שפר, ''אפשר להגיד לך משהו?''
דורון שפר לא מגלה את מי הוא שוטף לאורך השיר הזה בהאשמות מעליבות כמו "אתה נודניק שזה לא יאמן" ו"יצאת לי מכל החורים". אולי מדובר בחבר ספציפי, אולי באיזו דמות כללית של נאג'ס, אולי בדורון שפר הכדורסלן (שעדיין הרבה יותר מפורסם ממנו) ואולי הוא בכלל מפנה את זה לעצמו, בקטע של הלקאה עצמית. בסך הכל, שפר הוא מוזיקאי סימפטי שמנגן יפה בפסנתר שלו. על פניו, לא הייתה אמורה להיות איזו בעיה מיוחדת להזדהות עמו, לחשוב על חברים מעצבנים תוך כדי האזנה לשירו, להזמין כמה כאלה לביקור, לכלוא אותם ולהשמיע להם את השיר הזה בריפיט עד שימותו - אבל בפועל הדבר היחיד שבאמת מתחשק לעשות לנוכח הקשקוש הג'אזי הטורדני הזה שלא נגמר לעולם (על אף שאורכו הרשמי הוא 2:54 דק') ומתנהג, ככלל, כמו יתוש ממזרי, הוא להרים טלפון למדביר ולקחת הצעת מחיר.
קשקוש ג'אזי טורדני. דורון שפרעטיפת הסינגל
ג'ודי ענתבי, ''בוסטון''
קצת חבל שג'ודי ענתבי - הרוקרית הבאה של ישראל, בע"ה - בוחרת לעשות עצירת ביניים ב"בוסטון" (בלדת קאנטרי נחמדה, חצי מרגשת, אודות שהות מלנכולית של הדוברת בבוסטון בשנת 1995) במקום להמשיך להתפוצץ על העולם "בלי מעצורים" (הסינגל הקודם שלה, שהיפך קרביים). מה לעשות, לאנשים פה יש המון דברים להספיק בחייהם האינטנסיביים ועמוסי הגירויים. אין להם זמן וסבלנות להפוגות שכאלה בעלילה. הם רוצים עוד מהבום-טראח הרונ'רולי ההוא, מהאקשן, ועכשיו.
"בוסטון", מבחינה זו, מחליש את הרוח הנושבת בגבה של ענתבי, ומוריד את סיווגה הביטחוני במדור זה מ"לוהטת" ל"חמה" - אבל תחושת הבטן היא שמדובר באכזבה נקודתית שאין בה כדי לסתור את העובדה שענתבי יודעת לזהות אנשים שכדאי לעשות איתם אלבומים כשהיא נתקלת בכאלה (יהוא ירון הוא המפיק המוזיקלי שלה, צח דרורי על הפסנתר ואייל פיק מהבריין קנדיז על הבס), אוחזת בערימות של כישרון מסוגים שונים (כתיבה, הלחנה, הגשה, עיבוד), מיטיבה לתרגם רגשות סוערים למילים, מנגינות והגשות, ובכלל, בחורה טובה.
אכזבה, אבל רק נקודתית. ג'ודי ענתביצילום: עומר מסינגר
אמיר דדון, ''רק לא לאחר''
קשה לחשוב על משהו רע שאפשר להגיד על המוזיקה של אמיר דדון. היא עצמה לא עד כדי כך גרועה. מסתובבים כאן די הרבה מוזיקאים - ותיקים ומתחילים - שמוציאים לרדיו דברים הרבה יותר מסוכנים מ"רק לא לאחר", למשל, הסינגל השני של דדון מתוך האלבום החדש, שיוצא אחרי "לא סתם", שזכה להצלחה על אף שהיה די סתם. מדובר בשיר עם לחן לא פחות משעמם ועיבוד לא פחות ניינטיזי מרוב השירים האחרים שעוברים פלייליסט בגלגלגצ. אמנם אין בו את הסנטימנטאליות המשתפכת שעשתה לדדונצ'וס את העבודה בלהיט "אור גדול", אבל יש בית בסדר, יש פזמון בסדר, ובכלל, הכל בסדר - למעט, אולי, סדרת הצפצופים המעצבנת שמגיעה אחת לכמה תיבות ונשמעת כמו סמס. בעצם, זה לא רק שאין שום דבר רע להגיד על אמיר דדון. אין שום דבר להגיד עליו, באופן כללי, ולכן ברגע זה נפסיק לדבר עליו. תודה וסליחה.
לחן בסדר, מילים בסדר, שיר בסדר. אמיר דדוןצילום: טאיסה סקריפצ'ק
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם