בגלל המלחמה ההיא: הבמאי דניס טנוביץ' מדבר בלהט על פוליטיקה
דניס טנוביץ' הבוסני הוא כנראה הבמאי היחיד בעולם שגם נלחם נגד צבא כובש, גם נבחר לפרלמנט וגם זכה באוסקר. בראיון מיוחד הוא מטנף על הקולגה קוסטוריצה ומספר שהוא מחכה לראות 100 מיליון אירופים מוחים נגד שלטון ההון
"וכשאני אומר נעלמו", הוא מסביר, "אני מתכוון מילולית, 'נעלמו', איש לא יודע איפה הם. זה אומר שהם לא חיים בבוסניה; שאיש אינו יודע על מקום אחר בעולם שבו הם נמצאים; ושגם בפייסבוק אף אחד לא מוצא אותם. או שהם מסתתרים באיזה חור בעולם או, מה שסביר יותר, שהם נרצחו במלחמה כמו אלפי בוסנים אחרים ואיש אינו יודע איפה בדיוק זה קרה והיכן נמצאות עצמותיהם".
טנוביץ', בן 43, מתגורר כיום בסרייבו עם אשתו הצרפתייה וחמשת ילדיהם. כשהוא מציג את הנתונים המבהילים האלה, שזוכים ליחסי ציבור כה מועטים, אם בכלל, במסגרת הדיון הבינלאומי על תוצאות המלחמה ביוגוסלביה - הוא מדבר בלהט. "זה יותר מכעיס ממעציב", הוא אומר, "והכי קשה היא העובדה שהמון בוסנים חיים כיום בבוסניה לצד סרבים שהיו מעורבים בהיעלמות ובהריגה של קרובי המשפחה שלהם. מכעיס אותי לגור במדינה שחלק מאזרחיה יודעים היכן נמצאות העצמות של ההורים והאחים של השכנים שלהם, ולאו דווקא מוכנים לנדב בקלות פרטים על זה".
הסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת עומדת במרכז סרט קצר חדש שטנוביץ' ביים ומוקרן כעת בפסטיבל סרטי הסטודנטים של תל אביב. הבמאי הבוסני, שהתפרסם בשנת 2001 כשסרטו המצוין "שטח הפקר" זכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, הוזמן לפסטיבל כאורח כבוד, והוא יעביר במהלכו סדנת אמן. מאז "שטח הפקר" ביים שלושה סרטים עלילתיים נוספים באורך מלא ("ספטמבר 11 " מ-2002 , פרויקט שבו נטל חלק לצד במאים אחרים מרחבי העולם; "גיהינום", הפקה צרפתית מ-2005; ו"קרקס קולומביה" מ-2011), והוא אף נמנה עם חבר השופטים של פסטיבל קאן.
"מטען" ("Baggage"), סרטו הקצר, עוסק בבוסני שמנסה לבדוק מה עלה בגורל הוריו הנעדרים מאז המלחמה. כמו ב"קרקס קולומביה", גם ב"מטען" בחר טנוביץ' בגיבור בוסני גולה שחי חיים טובים ואמידים מחוץ למדינה. הסרט מתחיל כשאמיר, גבר בשנות ה-20 לחייו שמתגורר בשבדיה עם אשתו וילדיו, חוזר לעיירת ילדותו הבוסנית, שממוקמת בחלק הנמצא תחת שלטון סרבי (להבדיל מחלקה האחר של המדינה שנהנה מעצמאות בוסנית מלאה).
אמיר משוטט ברחובות במטרה לחפש רמזים למה שעלה בגורל הוריו ופוגש בדושאן, חבר סרבי מהעבר שנשאר בעיירה האפורה שבה גדלו השניים. דושאן עורך לאמיר היכרות עם סרבי מקומי ומבוגר שיושב דרך קבע בפאב השכונתי ויודע היכן נמצאים הוריו, אולם מתנה את עזרתו בתשלום 5,000 יורו. משנעתר אמיר, הסרבי הזקן מוביל אותו ללב יער גדול, שבו פזורות עצמות וגולגולות אדם. שם אמיר מתחיל לחפש טלאי בגדים מוכרים וגולגולות שיזכירו, אולי, את הראשים של הוריו. את הממצאים הוא אוסף במזוודה.
"זה סיפור אמיתי ששמעתי מקולגה שעבד איתי על סרט אחר לפני כמה שנים", מספר טנוביץ', "וזה אחרי ששמעתי במהלך השנים כמה סיפורים דומים. הבחירה שלי בגיבור גולה אינה מקרית: גם משום שעובדתית הרבה בוסנים חיים מחוץ לבוסניה. גם אני חייתי בצרפת תקופה ארוכה; וגם משום שאני רואה בתפקיד הבמאי עמדה שמזכירה את זו של גולה. הבמאי חייב להסתכל על הדברים בריחוק מסוים, מהצד, ובמובן הזה אמיר, שמגיע משבדיה ושומר את רגשותיו לעצמו, הוא כמו במאי של הסיפור של עצמו".
בתחילת שנות התשעים, כשצבא יוגוסלביה (שהיה, למעשה, סרבי ברובו) נכנס לסרייבו ולשאר ערי בוסניה והרג אזרחים רבים, טנוביץ' היה במהלך לימודי הקולנוע שלו. "לא היה אז צבא בוסני כי הרי היינו חלק מיוגוסלביה; צבא יוגוסלביה, זה שתקף אותנו, היה אמור להיות הצבא שלנו", הוא מספר. "באתי אז למשטרה בסרייבו וביקשתי להתנדב למאבק נגד החיילים הסרבים שפלשו לעיר.
נתנו לי נשק, וכעבור שבוע קלטתי שאף אחד לא מתעד את הגבורה של האזרחים הבוסנים שלחמו נגד הצבא היוגוסלבי. היו עיתונאים זרים אבל הם דיווחו בעיקר מהעורף, ואני הלכתי עם הכוחות שלנו ותיעדתי אותם מקרוב. היה לי חשוב שהעולם יידע מה קורה פה ולכן הפצתי את החומרים שצילמתי בווידיאו לכל הרשתות והערוצים בחינם. לא רציתי לעשות רווח על גב החברים שלי שנלחמו ומתו".
מאז ימי המלחמה ועד היום בפעילותו של טנוביץ' פוליטיקה וקולנוע משתלבים יחד. ב-2003 נסע עם הבמאי הצרפתי קלוד ללוש לקאבול, בירת אפגניסטן, במטרה לשפץ את הריסותיו של קולנוע מקומי שהופצץ שם במהלך המלחמה, וב־ 2008 העלה הילוך ונכנס לפוליטיקה הבוסנית. הוא הקים יחד עם אנשי רוח ותרבות נוספים מפלגה ליברלית שרצה לבחירות הכלליות במדינה.
"יש לנו שני מושבים מתוך 36 בפרלמנט", הוא מספר, "כך שאני ועוד חבר ברשימה משמשים פרלמנטרים". כניסה של במאים ואנשי תרבות לפוליטיקה זה טרנד שמתפשט כעת גם בישראל (רני בלייר, דורון צברי במידה מסוימת).
אתה רואה בזה סימן לייאוש מהמערכת הפוליטית המסורתית?
"שמע, אני לא פוליטיקאי, תסתכל עליי. אני קודם כל אבא ואחר כך במאי ואז בסוף גם חבר פרלמנט. אני לא משקיע בזה את רוב הזמן שלי, ואני חלילה לא מתחרט על כניסתי לפוליטיקה. אבל כואב לי שאני חי במדינה שבה אנשים כמוני צריכים לעשות את זה, כי זה מעיד על חוסר אמון גדול בפוליטיקאים הרגילים. העצוב הוא שהישיבה שלנו בפרלמנט לא מונעת משאר חברי הפרלמנט להמשיך להתנהג כמו כל הפוליטיקאים בעולם - להתנתק מהעם ולהתחבר לעשירים".
בקיץ שעבר יצאו מאות אלפים לרחובות בישראל להפגין נגד מה שאתה מתאר בדיוק. במוצ"ש האחרון נערכו הפגנות דומות, וכמה אלפים הגיעו.
"טוב מאוד, אבל לא מספיק אלפים, כי צריך מיליונים. ההפגנות נגד הקפיטליזם וחוסר הצדק חייבות לצבור תאוצה, זה צריך להגיע ל-100 מיליון אירופים שימחו יחד. הבעיות בעולם כיום אינן כלכליות, זה לא משבר כלכלי שפוקד אותנו אלא משבר אתי וערכי, משבר של עשרות ממשלות שמאפשרות חברה שבה מעטים הם מיליונרים ולשאר אין כסף לגמור את החודש. אני שואב הרבה השראה ממה שקורה עכשיו ביוון ומהשמאל היווני שקורא להתנתק מהאיחוד האירופי ולהתמודד עם הבעיות של יוון לבד.
"הם מזדעקים על מצב כל כך לא צודק: האיחוד מעמיד דרישות ליוון כדי לעזור לה להיחלץ מהמשבר הכלכלי שלה, הממשלה היוונית אומרת לעם שאין לה כסף עבור הפנסיה שלו, אבל במקביל היא קונה שתי צוללות ו-20 מיראז'ים מגרמניה וצרפת. תגיד לי אתה למה לעזאזל יוון צריכה צוללות, כדי לדוג?
להגן על הגבינת עזים שלהם? זה טירוף!".
טנוביץ' מספר שהמוטיבציה ליצירת "שטח הפקר", הסרט שהקנה לו שם עולמי, באה מצפייה בסרטי תעודה רבים שנעשו על המלחמה ביוגוסלביה ולתחושתו לא סיפרו את הסיפור באופן ראוי. "היה לי ברור שהסרט צריך להיות מינימליסטי (העלילה מתרחשת ברובה בתעלה שבה נמצאים חייל בוסני וסרבי), בעיקר משיקולי תקציב. כדי לביים סרט על מה באמת קרה בסרייבו כשהחיילים הסרבים נכנסו, או במקומות אחרים שבהם נערך ממש טבח, כמו בסרברניצה (עיירה שבה הסרבים רצחו, לפי הערכות, 7,000 ־ 8,000 בוסנים) צריך תקציב של 30 מיליון דולר, ואת זה לא היה לי".
התיאור שלך את המלחמה והשלכותיה, בעיקר ב"מטען", הוא קשה וקודר. אי אפשר לא להשוות לאמיר קוסטוריצה הסרבי, שבכמה מסרטיו צייר את אותה מלחמה בצבעים פנטסטיים ואגדתיים ובאופן נטול הקשר.
"אני לעד אחשוב שאתיקה באה לפני אסתטיקה, ולקוסטוריצה יש סדר עדיפויות ערכי אחר. לא אשכח ולא אסלח לו שבזמן שהמלחמה עדיין התרחשה, לקראת סופה, הוא צילם סרט בשיתוף פעולה עם הצבא הסרבי, אותו צבא שבאותם ימים טבח באלפי בוסנים וביצע פשעי מלחמה ורצח עם. ביום שהאיש הזה התמנה ליו"ר חבר השופטים של קאן נשבעתי שלא אגיע לפסטיבל הזה יותר".
המוטיב של הגולה שחוזר למולדתו ומוצא הריסות קיים גם בקולנוע הפלסטיני הפוליטי, למשל ב"הזמן שנותר" של אליה סולימאן. אתה רואה הקבלה בין המקרה הסרבי־בוסני לסכסוך הישראלי־פלסטיני?
"אני שונא הכללות ומוצא אנשים אהובים שאני מעריך בכל מדינה. רעים וטובים, מוסריים ולא מוסריים, יש בכל מקום, ולעד ארגיש קרוב יותר לליברל סרבי מאשר לבוסני רדיקלי. אני מאמין שגם בין ישראל והפלסטינים יכול להיות חיבור, אם כי אני לא אופטימי לגבי הסכסוך הזה וסיכוייו להסתיים בעשור הקרוב. כמו שאני רואה את זה, לשני העמים האלה יש זכות על הארץ הזו מתוקף זה שהם חשים שהיא ביתם. אם אני אראה את עצמי כאסקימוסי מזוין - אז זכותי להגדיר עצמי כאסקימוסי. ככה זה עובד. לצערי, מצב הפוליטיקה בישראל לא טוב, אני עוקב. רק בשבוע שעבר קראתי ששרפו חנויות של סומלים בתל אביב".
של אריתראים וסודנים.
"סליחה, אריתראים וסודנים. ואתה יודע מתי ואיפה בהיסטוריה שרפו חנויות, ושל מי, נכון? אז זהו, זה מה שצריך לומר על הנושא הזה. חיה ותן לחיות, זו הדת שלי".
הבעיה היא שהממשלה עצמה היא שמסיתה אזרחים משכבות חלשות לפעול באלימות נגד אותם אפריקאים.
"מה אתה מתפלא? זו ממשלת ימין, ותמיד אמרתי לחבריי בבוסניה שמה שהימין יודע לספק לאזרחים זה רק סבל ומלחמות".
מה דעתך על סרטי המלחמה הישראליים המצליחים שנעשו בשנים האחרונות, "ואלס עם באשיר", "בופור" ו"לבנון"?
"יש דבר אחד משותף לכל הסרטים האלה, וזו האנושיות. מבחינתי אלה לא סרטי מלחמה
וגם 'שטח הפקר' אינו כזה. סרטי מלחמה זה רמבו ושוורצנגר. גם 'ביקור התזמורת' הוא סרט נהדר. אבל הסרט הישראלי הכי טוב שראיתי בשנים האחרונות היה 'עג'מי'. שמעתי גם את הביקורת שלפיה הסרטים שהזכרת שמים את החייל הישראלי במרכז, כגיבור, ולא את הקורבן, אבל אני לא מסכים איתה.
"צריך המון אומץ כדי לעסוק בטעויות ובחטאים שעשית בעברך, כמו ב'ואלס עם באשיר' למשל. אני אוהב את ראיית החיים הישראלית כי היא ים תיכונית, ואני מרגיש שייך במדינות הים תיכוניות, אם זה בספרד או בטורקיה ואם ביוון או בישראל. בכל מקום שבו צבע העור של האנשים כהה יותר - אני מרגיש בבית".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם