תחנות רוח: תחנות התרבות של אפרת בן צור
שיעורי פיתוח הקול בילדות, מות האב, אור הזרקורים בתיאטרון גשר ועד לאלבום האחרון בהשראת אמילי דיקנסון. אבני הדרך התרבותיות של אפרת בן צור
>> איך הגיעה אפרת בן צור לעבוד עם טקסטים של אמילי דיקנסון?
בגן: "רקדתי מגיל מאוד צעיר. הלכתי לשיעורי ריקוד פעמיים בשבוע אצל מורה פרטית בנהריה, ומאוחר יותר, כשהתקדמתי, עברתי למורה אחרת, מקצועית יותר. מהתקליטייה של אבא שלי אני זוכרת במיוחד את'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' וגם את'בילבי', שהיתה בו מוזיקה נפלאה. ביקרתי גם לא מעט בספרייה בנהריה והייתי מאוד קשורה לסדרת ספרי'דפי תמר' של דבורה עומר. בעקבות הספרים האלה התחלתי לנהל יומן בעצמי".
ביסודי: "שלחו אותי מבית הספר לשיעורי פיתוח קול בחיפה וסבלתי מזה מאוד, כי אף פעם לא הצלחתי לשיר כמו שצריך והמורים שם כל הזמן חזרו ואמרו לנו שיש דבר כזה שנקרא 'לשיר כמו שצריך'. היום , כמובן, ברור לי שבתור ילד אתה לא אמור לעשות את הדברים שאתה אוהב בצורה עד כדי כך ברורה ומפוקסת, ושהכי חשוב זה שתיהנה ממה שאתה עושה. כלומר הבנתי שאין דבר כזה 'כמו שצריך'. יש הדבר שלך. מה שאתה עושה הכי טוב".
בתיכון: "הכל השתנה לגמרי בגיל 14, כשאבא שלי נפטר. פתאום, מילדה אחראית שמהווה דוגמה, הפכתי לילדה חוצפנית שעושה רעש ובעיות. מה שעיצב את האישיות שלי באותן שנים היה פחות המוזיקה, הריקוד, או, בכלל, דברים שקשורים לתרבות, ויותר המצב המלחיץ, השייקי, בנהריה. אהבתי אז מאוד לשמוע את הבי.ג'יז ואת אוליביה ניוטון ג' ון, למשל, אבל אני בעיקר זוכרת את עצמי רצה לכיוון הבית כשיש אזעקה, וחיילים צועקים לי 'ילדהתיכנסי מיד לאחד הבתים'".
בניסן נתיב: "שם גיליתי את דרך ההתבוננות שלי על המציאות. הדרך הזאת - שאומרת, בגדול, שצריך ליהנות מתהליכים, למצוא בהם עניין, ולא לקפוץ ישר לאור הזרקורים - מנחה אותי עד היום. נחשפתי שם, כמובן, גם להרבה תיאטרון טוב ולהמון טקסטים מעולים, ולמדתי להתמודד עם טקסטים, עם מילים ועם חיבורים בין גוף ליצירה. לראשונה בחיי הבנתי מה זה אומר להיות דמות בתוך מחזה. שזה הכל עניין של תהליך".
בתיאטרון גשר: "יבגני אריה, המנהל האמנותי של התיאטרון שאני נמצאת בו כבר 17 שנה, הוא אחד האנשים שהכי השפיעו על חיי. דרכו למדתי להעניק את מלוא הקשב שלי לאמנות התיאטרון וליצוק חופש ואנרגיה בדמויות ששיחקתי.
"במהלך השנים הראשונות שלי בתיאטרון פגשתי גם את אביתר בנאי, שבהמשך
במהלך העבודה על "צוללת": "באותו זמן שמעתי בעיקר דברים כמו מאזי סטאר, קייט בוש, קרול קינג, ג'וני מיטשל, פי.ג' יי הארווי, ברי סחרוף, פסקולים של סרטים רוסיים והרבה מוזיקה קלאסית, אני חושבת שמה שהיה הכי מדהים ב'צוללת' זה הקולאז' הסגנוני שנוצר שם בין חמשת המפיקים שעבדו איתי עליו - אסף תלמודי, אסף אמדורסקי, ברי סחרוף, אביתר בנאי ושלומי שבן.
כל אחד הביא את הדבר שלו, ועם זאת כולם היו מאוד קשובים לחומרים שלי. העבודה על השיר'יש עוד מקום' היתה מרגשת במיוחד, כי עליו כולם באמת עבדו יחד. כל החוויה הזאת בסופו של דבר גרמה לכך שפתאום נוסף לי עוד אפיק לדרך, שהיה מאוד משמעותי, כי הוא היה בעצם אני: הכתיבה שלי, הרצונות שלי, הטון הכללי שלי".
בימים אלה: "בשנים האחרונות אני חזק מאוד בקטע של קולנוע. אני מאוד אוהבת את ג'ון קסאווטס ואת אשתו, ג'ינה רולנדס. אני מאוד אוהבת גם את אינגמר ברגמן ואת דיוויד לינץ', ובכלל , אני חושבת שקולנוע זה משהו שתרם לחיי הרבה יותר מאשר קריאה, אבל זה לא סותר את העובדה שאחת הדמויות היותר דומיננטיות בחיי בימים אלה היא, כמובן, אמילי דיקינסון, שאלבומי החדש מבוסס על שיריה. הכל התחיל מזה שחיפשתי משהו חדש.
"הסתכלתי על מדף הספרים שלי, משום מה הורדתי ספר שירים שלה והשיר הראשון שקראתי היה מעין דיאלוג בין זבוב לדבורה. הוקסמתי ממנו לגמרי, אז החלטתי, רק בשביל השעשוע, לנסות להלחין טקסט שלה. אהבתי את התוצאה, המשכתי, ולאט לאט נבנה סוג של קשר שהלך והעמיק.
"בהתחלה זו היתה אהבה לטקסטים ועם הזמן ההיכרות בינינו הפכה להיות יותר ויותר אישית - כאילו, רק מהצד שלי, מן הסתם, כי היא לא בחיים מאז 1886. מה שמרתק אותי במיוחד אצלה זה שהיא סוג של מיקרוסקופ שמסתכל על תת-תחושות ועל ניואנסים קטנטנים של רגשות. משהו בה נוגע לי במקום מאוד פנימי, מאוד חזק. האלבום הזה, בכלל, הוא נקודת חיבור בין הקריירה שלי כשחקנית לזו המוזיקלית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם