מיתולוגיה מייגעת: "פרומתיאוס" הוא סרט מובן מאליו
"פרומתיאוס", סרטו החדש של רידלי סקוט, מציג בעיקר פוזה פילוסופית מרגיזה. סקוט כבר לא אותו שאפתן שבא לכבוש את הוליווד
''פרומתיאוס'', במאי: רידלי סקוט, ארה''ב 2012
עד כאן הגרסה הפגאנית לבריאה, כפי שהיא מנוסחת במיתולוגיה היוונית. בפתיחת סרטו החדש של רידלי סקוט ממריאה ספינת חלל הנושאת את שמו המפורש של הטיטאן טוב הלב למסע מדעי. מטרתם של הנוסעים למרחבי החלל - שרליז ת'רון, מייקל פסבנדר, נומי ראפאס ולוגן מרשל גרין - היא ניסיון למצוא את הגישור בין המסופר במיתולוגיה לבין מה שכתוב במיתוס היהודי-נוצרי, כלומר בספר בראשית פרק ג', הפרק על אודות החטא הקדמון שבו מגוללת התורה את הזווית שלה לאותו מרד נודע באל הבורא, תוך תהייה חקרנית על מהותה של האש שהופקעה מידי בורא עולם לטובת שימוש יומיומי של ברואיו.
כידוע, התנ"ך מעדיף להגדיר את האש הזאת כתאוות בשרים אסורה. לכן מה שבעצם מופקע משליטה בלעדית של שוכני האולימפוס אינו אלא הכושר המיני, כלומר היכולת לשכפול עצמי, לבריאת חיים שיכולה להתחולל בלי קשר למוערבות האלוהית. מובן שהסרט של סקוט, המגיע ממסורות אירופיות, מעדיף את התמהיל היהודי-נוצרי, שכבר שופשף באלפי יצירות אמנות קודמות.
כך קורה שספינת החלל פרומתיאוס יוצאת לדרכה בערב חג המולד, פונקט לפני תחילת הטקסים לציון הולדת בנו של אלוהים, והגיבורה הראשית של הסיפור נכנסת בדיוק אז להיריון. עד נחיתתה של החללית באתר המקורי של גן עדן - שבו נתקלים החוקרים
בחלקו הפותח אפילו מורגשת השפעת סרטו המוקדם של וודי אלן, "כל מה שרצית לדעת על המין" (1972), שבו הבדחן מברוקלין מחופש לזרעון המיועד לפליטה קרובה. ואגב כך, סקוט וצמד התסריטאים הבלתי רציני שלו ׁג'ון ספייטס ודיימון לינדלו), מקפידים ללכת על המובן מאליו, ומשכנים את הנחש הקדמון והזקור בתוך הקן הטבעי שלו - מחילה לחה ואפלה. כמקובל בסרטים גינקולוגיים.
מה שמעצבן בסרט אינם הקצבים האטיים שלו או הפתרונות המיתיים המובנים מאליהם של התסריט. מרגיזה הרבה יותר היא הפוזה הפילוסופית שלו. סקוט, כבר לא אותו אנגלי שאפתן שבא לכבוש את הוליווד (בסרטים מהפכניים כמו "בלייד ראנר" ו"הנוסע השמיני"), משחק אותה דוד קשיש ומהורהר שמואיל בטובו להקדיש מזמנו היקר לבני התמותה, צרכניו המיועדים של הסרט, כמה הגיגים פילוסופיים שנראים כספגטי שחומם מהשאריות של "2001: אודיסיאה בחלל", שסטנלי קובריק עשה כבר לפני 44 שנה.
מחזורי ההולדה השונים - מזחל לגולם ומשם לפרפר מרהיב, או ערמה של מתכות קלות ההופכת לאנדרואיד מתקדם - שסביבם נסבה העלילה הסימבולית של "פרומתיאוס", מונחים על הבד באופן מיוגע, כמעט חסר חיים. סוג של אוקסימורון, אם לוקחים בחשבון את התזה המרכזית, ההיריון וההולדה, שעליה נתלה הסרט. בלי לזלזל חלילה במתמחים בענפים הנחשקים של עיצוב פנים וגרפיקה, דומה שרק הם יוכלו לרוות נחת מהתוצאות הפילמאיות המאתגרות שעל הבד. היתר עלולים להתנמנם קלות.
עוד בקולנוע
>> סצנות העירום הטובות ביותר של הוליווד
>> מחשבות על העולם הקולנועי של שמי זרחין
>> "מאחורי הדלת" הוא סרט עגום וחובבני
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם