איחרנו את הרכבת: קוסמופוליס לא טוב ואפילו למטה מזה
"קוסמופוליס" נלחם בקפיטליזם באמצעות נרטיב שעובד טוב בעיקר על במת תיאטרון. התוצאה היא בכלל לא סרט אלא הרצאה מתלהמת
אי לכך מתבקשת מאליה השאלה הפרחית: נו, איך החדש של קרוננברג? לא טוב. אפילו למטה מזה. הקרנת הבכורה העולמית של "קוסמופוליס", שנערכה לפני ארבעה שבועות בפסטיבל קאן, הניבה תגובות צוננות עד מביכות. שהרי לא בכל יום ממיר קולנוען, שעשה את המוניטין שלו משימוש מושכל במדיום העשיר הזה, את אמונתו האמנותית, ומעצב על הבד סרט תיאטרלי. בעצם, בכלל לא סרט, אלא הרצאה מתלהמת שמלווה בדוגמאות מוסרטות.
וכנגד מה יצא קצפו של יקיר הקולנוע? כנגד ראיית העולם הקפיטליסטית, שדרדרה אותנו עד הלום. ביג דיל. אילו הפרמיירה של "קוסמופוליס" היתה מתחוללת קודם להגשת דו"ח ועדת גבאי-שני לבדיקת הריכוזיות במשק, מותר היה להיצמד לניחוש שקרוננברג עומד בתור להעיד בפני חבריה המכובדים של ועדה זו, שכזכור פרסמה מסקנותיה כבר שלושה חודשים לפני פסטיבל קאן. מכאן נובע שלא זו היתה מטרתו הנחושה של האמן המהולל, אלא רצון להטפה, אולי אף לביצור אליבי אישי כנגד הדת המובילה ביובל השנים האחרונות את התפיסה האנושית.
נכון הוא שכאקט של מחאה סרטו של קרוננברג מאחר מאוד את הרכבת, אבל לא זו בעייתו המרכזית. הכשל המובנה ב"קוסמופוליס" אינו בטריוויאליות של מסריו, כי אם באופן התיאטרלי שבו בוחר קרוננברג להעביר אותם הלאה. עלילתו המתגלגלת, תרתי משמע, מתנהלת באופן הבא: רוברט פטינסון, כריש נשכני במיוחד של וול סטריט, כולו בן 28, חי בתוך לימוזינה ארוכה בצבע לבן העושה את דרכה בין פקקי התנועה של מנהטן. בתוך המכונית ההדורה מנהל המיליארדר הצעיר את חייו ואת העולם, ותוך כדי התקדמות אטית של מכונית השרד, מתקדם גם סיפור העלילה, שעבורו עיצב קרוננברג נרטיב חריג, שקיים בעיקר בהצגות תיאטרון מסוגננות.
כריש המניות חסר הלב מנהל את ההצגה שלו תוך מפגשים זוגיים - הוא, כאלמנט קבוע בסיפור, מול אורח/ת מתחלפ/ת. כל כמה דקות מתעורר על הבד עימות חדש, שעניינו תואם או סותר את העימות שקדם לו. נוסחה זו, כשהיא משופשפת על במה, בוודאי עובדת היטב. האופן שבו קרוננברג מיישם אותה על הבד צפוי, ולעתים גם נודניקי.
המיליארדר פוגש בלימו את נשותיו השונות - מזכירה, רעיה ופילגש (סמנתה מורטון, שרה גאדון, ז'ולייט בינוש). בחלל הצר והמעוצב היטב של כלי הרכב הוא גם מסתודד עם מנהל העסקים שלו, עם שומר הראש ואפילו עם יריביו העסקיים. וכל אותה העת, בעולם החיצוני, כלומר מחוץ ללימו, בצמוד לפקקי התנועה, מבחין פטינסון בניצניה של ההתקוממות העממית כנגד הרודנות הקפיטליסטית, בזנבותיה של אותה תנועת מחאה שניסתה השנה להרים ראש דווקא בצל בנייניו הכבדים של וול סטריט. בסופו של מסע תעבורתי זה פוגש השארק את פול ג'יאמטי, לשעבר מועסק שלו, שהגיע למסקנה כי רק הנשק ידביר את הריכוזיות במשק. מה שמוביל בהכרח לסיומו הסימבולי של "קוסמופוליס", שלא כאן המקום להרחיב עליו.
קרוננברג מכנס פה מחדש את שותפיו הוותיקים לדרך - הצלם פיטר שושיצקי, העורך דונלד סנדרס והמלחין הווארד שור - המלווים אותו כבר עשרות שנים. במחיצתם, מותר לשער, הוא חש עצמו בטוב. אך לא במחיצת החומרים של דלילו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם