על הסכין: הסרטים הזרים של פסטיבל ירושלים
האוקראיני שניצח את מיכאל האנקה והאינדונזי שמטביע בדם את סרטי טרנטינו נפגשים בפסטיבל הקולנוע ירושלים שייפתח השבוע
נס המרד הונף לפני חמישה שבועות. על רקע הבאזז מחריש האוזניים שמילא את חלל האוויר בעיר קאן וששיקף את הדעה הכללית על אודות גדולתו הבלתי ניתנת לערעור של "אהבה", סרטו האחרון של מיכאל האנקה, שחררו חמשת שופטי פיפרסקי (האיגוד הבינלאומי של מבקרי הקולנוע) פצצה לאוויר. יממה לפני טקס הענקת פרס דקל הזהב, הם הכתירו בתואר הסרט הטוב ביותר בפסטיבל דווקא את "בערפל" - עבודתו של סרגיי לוזניצה האוקראיני.
למרות ההפתעה הגמורה בעצם הערעור על הקונצנזוס הכלל עולמי, היה טעם רב בהחלטתם של מבקרי הקולנוע, שכן "בערפל" הוא סרט מבוים היטב, משוחק נפלא, מהודק תסריטאית ואפקטיבי מכל בחינה שהיא. סקירת הרפרטואר של פסטיבל הסרטים הירושלמי, שייפתח ביום חמישי המתקרב, מגלה כי הוא באמת השפיץ המוביל, והטוב בסרטי הפסטיבל, שנערך זו הפעם ה-29.
בעקבות ספר פופולרי מאת ואסילי ביקוב, ממקם לוזניצה את עלילת "בערפל" בשנת 1942, כאשר כוחות הכיבוש הנאצים שולטים באוקראינה. שני פרטיזנים סובייטים הפועלים מעבר לקווי האויב הגרמני מתגנבים לתוך כפר חשוך במטרה לשלוף מתוכו בוגד שהלשין על חבריו לעבודה ולהוציאו להורג.
בדרך לביצוע גזר הדין חולפים הציידים והניצוד בתחומיו של יער מקומי, ונופלים על מארב גרמני שפוצע את אחד הפרטיזנים. באקט מפתיע, מציל הבוגד (לכאורה?) את חייו של מי שעוד מעט ישלול את חייו שלו, והטרגדיה האנושית יוצאת לדרכה.
לוזניצה, המוכר לבאי הפסטיבל הירושלמי כיוצר של סרטי תעודה מרטיטים ("בלוקדה", "ארטל", "נוף" ורבים נוספים), ביצע לפני כשנתיים דילוג משמעותי ועבר לביים סרטים עלילתיים. עבודתו הראשונה, "האושר שלי", לא עלתה בטוב, אך התיקון הגיע בפרמיירה של "בערפל". זוהי עבודה מאופקת, לקונית ממש, המנצלת היטב את אתר הצילומים - יער מושלג - ועושה שימוש מושכל בפסקול הגדוש בקולות קרב מרוחקים, אך בלתי נראים לעיני הצופה.
הצלם הרומני אולג מוטו ("4 חודשים, 3 שבועות ויומיים") משתף פה פעולה עם לוזניצה בבנייתן של סצנות ארוכות ביותר - רק 72 קאטים בוצעו בסרט הזה), שבהן השקט והמבע הוויזואלי הם החשובים.
אכזריותה של מלחמת העולם השנייה היא גם המנוע העלילתי של "ים רגוע", שהכין הקולנוען הגרמני הוותיק פולקר שלנדורף. הפעם מדובר בכיבוש הנאצי בצרפת ובאירוע שהתחולל ב-20 באוקטובר 1941. באותו היום, בעיר נאנט, חיסלו לוחמי מחתרת צרפתים קצין גרמני, וכנקמה הורה אדולף היטלר להוציא להורג 150 בני ערובה. שלנדורף, שהרבה לעבד לבד ספרים קאנוניים ("מיכאל קולהאס", "תוף הפח", "הומו פאבר" ועוד), עושה כאן שימוש בזיכרונותיהם האישיים של שני סופרים גרמנים שהיו קשורים למעשה הנבלה הזה.
האחד הוא המשורר האולטרהימני ארנסט יונגר, שישב במפקדת הכיבוש בפריז, ומשם הכין את רשימת המחוסלים. האחר הוא חתן פרס נובל לספרות היינריך בל, באותה העת חייל צעיר, ששובץ לכיתת יורים שעליה הוטל ביצוע הטבח באזרחי נאנט. האירוניה הניצבת ברקע הפקת "ים רגוע" היא שאותו שלנדורף גרף תהילת עולם לפני 37 שנים, כשעיבד לקולנוע את הנובלה ההומנית "הכבוד האבוד של קתרינה בלום" מאת אותו בל.
פאוסט של סוקורוב הוא רופא מנתח הנקלע לקשיים פיננסיים כבדים, ובתמורה לכספים שמעביר לו מלווה בריבית מקומי, הוא חותם על כתב ויתור לנשמתו. מפיסטו, כלומר השטן, כלומר המלווה בריבית, מעוצב בו-זמנית כבשר ודם שגרתי לגמרי וכייצור מהאופל המצויד בזנב ובפרסות. ממש כמו בציורי הכנסייה שהנציחו אותו לאורך הדורות. סוקורוב אינו חס על הנבערים מדעת, כלומר על אלה מהצופים שאינם מכירים לעומק את המחזה "פאוסט" על שני חלקיו, ומבצע ניתוח מעמיק בתוך הטקסט הגרמני. הוא מוסיף שורות דיאלוג, מוסיף לסיפור כמה דמויות משנה חדשות, ומערבב בין שני פלחי המחזה.
שלושה דברים בולטים ב"פאוסט": הופעתו של אנטון אדשינסקי - ליצן ופנטומימאי רוסי, המגלם בווירטואוזיות את דמות השטן; סצנת הפתיחה הקשה לצפייה שמשחזרת ניתוח לאחר המוות ופירוק לגורמים של גוף אנושי, כאילו אינו אלא כבשה שחוטה; וסצנות הסיום היוצאות מן הכלל שצולמו באתר גייזרים לוהטים באיסלנד, ובאות לייצג את מהות הגיהינום הפיזי שעוד ממתין לנו.
לא צריך לרוץ עד איסלנד כדי להציץ בתופת.
די להיקלע לשכונת מגורים בג'קרטה, בירת אינדונזיה, שבה מתחולל הסרט "פשיטה". לא בכל יום, ולמעשה גם לא בכל עשור, נתקלים פה בסרט מתוצרת אינדונזיה, ו"פשיטה" הוא דוגמה מפתיעה לקולנוע הנוצר במדינה המוסלמית המאוכלסת בתבל. זהו סרט פעולה שלעומתו "להרוג את ביל" של קוונטין טרנטינו או "שבעה צעדים" של פארק צ' אן-ווק נראים כמו מחרוזת של אגדות לילדים. עריפה, שיסוף, חיסול בירייה, מכות גרזן והמון אמנויות לחימה ממלאים כל שנייה על הבד.
העלילה, ואין כזו בסרט, מספרת על 18 שוטרי ימ"מ שפושטים על בניין בן 15 קומות שבו מתבצרים פושעים מסוכנים וסתם משווקי הירואין. בהיעדר סיפור של ממש, עוקבת המצלמה אחר העימותים בין הצדדים הנצים, ושפריצים של דם ורסיסי מוחות מנופצים גודשים את התמונה. למראה קרבות המכות אפשר להתייחס כאילו הסרט הוא מיוזיקל המלא בקטעי ריקוד מסוגננים.
אך הגדרה מדויקת יותר תהיה ש"פשיטה" אינו אלא תרגום למציאות של סרטי האנימציה האלימים בכיכובם האלמותי של פיגורות כמו באגס באני, טום וג'רי או רואד ראנר. אין שום דבר ריאליסטי בסרט, לבד כמובן מעורקים קרועים, מעיניים שנעקרו, מגרונות ששוספו. בתיאבון, ושתזכו לימים ארוכים ושלווים.
תאילנד, כמו אינדונזיה, ממוקמת גם היא בדרום מזרח אסיה, ובה טווה אפיצ'טפונג וירסתקול את סרטיו הסובטיליים. לאחר "מחלה טרופית" החידתי, ולאחר "סינדרום ומאה שנים" הסתום, ולאחר "הדוד בונמה זוכר את גלגוליו הקודמים" הספיריטואלי, מגיע עתה תורו של "מלון מקונג" שאינו שונה מקודמיו. כלומר, מדובר בעלילה חרישית, שאולי לא מתרחשת כלל, וודאי שאינה נהירה לאותן עיני בשר שלא מסוגלות להתבונן אל מעבר לנראה.
מעשה באם ובבתה הניצבות על מרפסת בית מלון המשקיף על נהר המקונג, ומנהלות ביניהן שיחה נוסטלגית על אודות הימים היפים ההם. האמא כבר מתה מזמן, ואילו בתה חיה, ואולי גם היא בעצם רק רוח רפאים או משל פילמאי שווירסתקול עושה בו שימוש מחוכם.
שהרי באחד מחדרי בית המלון הזה שוהים הבמאי עצמו, בצוותא עם אנשי צוות ההסרטה, ומפיחים רוח חיים, כלומר מצלמים, תסריט ישן שלו, שזה עתה מצא במגירותיו הנסתרות. מי שהולך שבי אחר סרטי הזן האלה ימצא עניין גם ב"מלון מקונג" הדוקו/עלילתי. האחרים, כלומר הרוב, ימצאו נחמה בעובדה שאורכו רק 59 דקות.
גם בסרט הטורקי "הביתה" לא קורה הרבה, אבל להבדיל מ"מלון מקונג", הוא סרט משובח. מוזאפר אזדאמיר, שחקן קבוע בסרטי נורי בילגה ג'יילאן, זכה כבר לפני עשור בפרס המשחק בפסטיבל קאן עבור הופעתו ב"מרחק" של ג'יילאן. כעת, ב"הביתה", הוא חוצה קווים, ולראשונה מביים סרט עלילתי המזכיר, איך לא, את עבודותיו של המורה ג'יילאן.
במרכז הסיפור מצוי אדריכל איסטנבולי השקוע בדיכאון. הרופא רשם לו כדורים לחיזוק הנפש, אבל המליץ לו גם לצאת לחופשת אוורור. האדריכל שם פעמיו אל האזור ההררי של צפון מזרח טורקיה. שם, בין הרים ובין סלעים, שוכן כפר הולדתו, ואולי בחסות זיכרונות הילדות ישיב לעצמו המדוכא את שלוות הנפש. אלא שההרים מסביב אינם עוד מה שהיו. הכל בהם מופרט. גם הנהרות, גם הנוף ולמעשה גם חלק מהחיות הסובבות את הכפר. קצבים אטיים, לא זורמים, הרהור נוגה שולט ברמה, אבל ההשלמה הסטואית עם יפי הטבע היא שמביאה לסרט את הערך המוסף הייחודי שלו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם