והרי החפירות: הסדרה החדשה של סורקין היא שעמום מוחץ
ההתעקשות להתמקד בקו עלילה אחד וקשירת הקצוות הפושרת בסוף הפרק הראשון הופכות את "חדר החדשות" של ארון סורקין לסדרה די מעיקה. האם היא יכולה להשתפר?
זה התחיל עם "הבית הלבן" המופתית, עבר דרך "סטודיו 60" המאכזבת ועכשיו נמשך עם "חדר החדשות" הטרייה מבית HBO, שבדיוק כמו שתי התוכניות הקודמות רצה ב-200 קמ"ש, רק שהיא עושה את זה בצליעה, בלי נעלי ספורט ומסיימת עם מעט מאד אוויר בריאות.
הרבה ציפיות הונחו על כתפיו של סורקין לקראת עליית "חדר החדשות". אחרי הכל מדובר בקאמבק שלו לטלוויזיה לאחר שתי גיחות מוצלחות בקולנוע עם "מאניבול" ו"הרשת החברתית". רק שהפעם נראה שמגע הקסם התפוגג. הפרמיירה של "חדר החדשות", ששודרה בארה"ב בראשון בלילה, הותירה טעם גדול של אכזבה, מהולה בבלבול, נטייה לעצבים ואופטימיות נואשת לעתיד טוב יותר.
"חדר החדשות" מגוללת את סיפורו של וויל מקאבוי (ג'ף דניאלס), מגיש חדשות מלא בעצמו, שיום אחד מסתבך ברצף קטסטרופלי של פליטות פה, מאבד את תדמית הטפלון שלו והופך לפרסונה נון גראטה באמריקה. הירידה במעמדו, בשילוב עם יחסי אנוש מזעזעים, מובילים אותו לגלות שכל הצוות שלו בחדר החדשות נטש אותו עבור תוכנית אחרת. ואם כל הצרות האלו עוד לא הספיקו לו, אז הרשת מחליטה להנחית עליו את המפיקה הישנה שלו (אמילי מורטימר), שמחזיקה איתו במערכת יחסים טעונה ומצליחה לנגן לו על העצבים בכל פעם שהיא רק פותחת את הפה.
על כר בניית המערכת העיתונאית החדשה של מקאבוי, מתבסס פרק הבכורה של "חדר החדשות", אבל כבר מתחילתו הוא מפספס בגדול ומדרדר את הצופה לתהומות השעמום המוחץ בנסיון לחלוף בשלום בין דיאלוג אחד למשנהו. בעוד "הבית הלבן" טוותה את האקספוזיציה שלה בשקט, בסיפורים קטנים ובשרטוט מדוקדק של הדמויות ומערכות היחסים בין הגיבורים, סורקין בחר לתת לצופה ב"חדר החדשות" דמויות קלישאתיות, עם עומק של נייר פרגמנט.
מקאבוי, הגיבור הראשי, תופס את משבצת האגו מניאק וכמעט לא זז ממנה על מנת להציג רבדים אחרים באישיותו. מגי, העוזרת שלו, נכנסת לנישת הפקאצה חסרת הבטחון וג'ים הארפר, מפיק חדש בדסק, מגלם את הנודניק שתמיד צודק, אבל אף אחד לא רוצה להקשיב לו. אל הדמויות הסטריאוטיפיות צירף סורקין גם דיאלוגים שהוצגו בפומפוזיות מאולצת, כשהדבר היחיד שמניע את העגלה קדימה במשך 45 הדקות הראשונות הוא המהירות. גם אם לא קורה שום דבר, הוא קורה נורא מהר.
הצרה הגדולה ביותר של פרק הבכורה היא ההתבססות על ציר עלילה מרכזי אחד. "הבית הלבן" ו"סטודיו 60" פינקו את מעריציהם בשלושה, ולפעמים ארבעה, צירי עלילה מקבילים וזהים בחשיבותם, אשר איפשרו לצופה לעשות פינג פונג ולקבל מנוחה בין סיפור אחד למשנהו. "חדר החדשות", לעומת זאת, נעה על ציר אחד בלבד - הפרסונה הטראבל-מייקרית של מגיש החדשות. כל העולם סובב סביב וויל מקאבוי, הגחמות שלו וחוסר היכולת שלו להיות נחמד. וזה לא נחמד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם