"לרומא באהבה": מיחזור ציני של קיטש מחושב היטב
"לרומא באהבה", המורכב מארבעה סיפורים המתרחשים בבירת איטליה, הוא ציון של נקודת שפל עמוקה שאליה נפלה הקריירה הפילמאית של וודי אלן
''לרומא באהבה'', במאי : וודי אלן, ארה''ב-איטליה 2012
חסר חן של ניוקי שאותו לשו בשלהי המאה ה-19. "לרומא באהבה" מתוך הסרט
עיריית חיפה והקרן לירושלים מעניקות הנחות ניכרות במיסוי וגם סובסידיה כספית לאותם סרטים המופקים בתחומן. זהו מידע חשוב המיועד לוודי אלן ולאנשי צוותו, וכדאי להם לשננו למקרה שיחליטו ביום מן הימים להרחיב את מעגל סרטי התדמית העירוניים שבהם מתמחה לאחרונה הלץ מברוקלין. שהרי לאחר שיצולמו סרטי אלן הבאים בברלין או באקפולקו, בצ'נסטחוב או באיספהן, כל שיישאר לו להחליט הוא כנראה אם להפנות מצלמתו לוואגדוגו בירת בורקינה פאסו או לעריה המקסימות של ישראל. ההקלות במס אולי יסייעו לו להחליט נכונה.
בינתיים ממשיך וודי אלן את מסע היחצנות האירופי שלו, ולאחר סרטי הפרסומת על אודות לונדון, ברצלונה ופריז, מגיע עתה תורה של עיר הנצח האיטלקית. "לרומא באהבה" הוא לא רק חימום חסר חן של ניוקי שאותו לשו בשלהי המאה ה-19 או מיחזור ציני של קיטש מחושב היטב, אלא בעיקר ציון של נקודת שפל עמוקה שאליה נפלה הקריירה הפילמאית של מי שנחשב פעם לשפיץ המחודד של ההצחקה המתוחכמת.
זה שני עשורים, ואף יותר, שהכל מסביב מעמידים פנים, משחקים בנדמה לי. למעשה וודי אלן לא עשה סרט משמעותי מאז "פשעים ועבירות קלות" (1989), ודומה שהפגם המהותי הזה אינו מפריע לאיש להוסיף ולהתייחס אליו בכבוד השמור ליוצרים גדולים. מצד אחד יש בכך משום ניצחון לאיכויות הגבוהות שאפיינו את עבודותיו הגדולות ("דני רוז מברודוויי", "שושנת קהיר הסגולה") או החדשניות ("קח את הכסף וברח", "זליג"). מהעבר האחר, מדובר בהבלטה צורמת של האדישות וחוסר האכפתיות שבהם מתקבלים כיום סרטים, בין שהם ראויים ובין שהם בגדר ביזיון.
"לרומא באהבה" מורכב מארבעה סיפורים המתרחשים בבירת איטליה וזורמים על הבד במקביל ובדילוגים מאחד לאחר. כל הארבעה מבוססים על סרטים קודמים של וודי אלן או של פדריקו פליני, המשמש כבר שנים רבות כמגדלור זוהר שאליו מכוונות עבודותיו של אלן. סיפור ראשון מתמקד באדריכל נודע (אלק בולדווין) הנקלע לרומא, ושם מדריך כמה צעירים אמריקאים (ג'סי אייזנברג, גרטה גירוויג, אלן פייג') בנבכי היחסים בין המינים. סיפור זה מבוסס כולו על "שחק אותה סם" - מחזה וסרט מאת אלן. סיפור שני, שנשען על שניים מסרטי פליני - "השייח' הלבן" ו"פיתויו של דוקטור אנטוניו" - עוקב אחר זוג כפרי שזה עתה נישא, המגיע לכרך הגדול ובו הוא מותקף בשורה של פיתויים מיניים, כולל הופעה של פנלופה קרוז כזונה סטריאוטיפית.
עוד סיפור המשלב בין זנבות של "לה דולצ'ה ויטה" מאת פליני ו"דני רוז" של אלן מטלטל זוג אמריקאי קשיש (ג'ודי דיוויס ואלן עצמו) עד איטליה על מנת לפגוש את הוריו של הפרקליט הצעיר שבו התאהבה בתם (אליסון פיל). החבילה העלילתית נארזת בסיפורו של פקיד מחוק (רוברטו בניני), שהופך בן לילה לגיבור ריאליטי ולסלב נחשק. חלק זה בסרט נשען על "ג'ינג'ר ופרד" של פליני, ומתובל במומנטים מתוך "סלבריטי", סרטו הגרוע ביותר של אלן, שהופק ב-1998.
קשה להחליט מה מעצבן יותר - ההתנשאות של התסריט על פני הדמויות השונות המרכיבות את הסרט או השימוש באתריה המשופשפים מרוב שימוש של עיר הנצח כבגלויות תיירותיות שנועדו להרגיע את אותם רוכשי כרטיסים המעדיפים השתכשכות בבריכה מלאה בקלישאות. כידוע, אין שום רע בשימוש בקלישאות ובפורמטים עממיים. הפוסטמודרניסטים, כולל וודי אלן עצמו (ב"שושנת קהיר"), הרבו להסתייע בהם כמקפצה לדיונים במהותה של האמנות הפופולרית. זהו אינו המקרה בסרט הנוכחי (וגם לא בסרטיו הקודמים "נקודת מפגש", "סקופ", "ויקי כריסטינה ברצלונה" או "פריז בחצות"), הנחוש שלא לחרוג מהנפח הרדוד של גלויה לתיירים. לצורך זה מגייס הסרט גם את כישוריו של דריוש חונדג'י, צלם מיומן בדרך כלל, בשיווק תמונות הטובלות בשמאלץ להמונים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם