בארץ המראה: הפייסבוק שרף את משה סילמן
בארץ הפייסבוק רוב האנשים חושבים שהם אזרחים טובים בכך שהם ממציאים סטטוס במקום לבצע פעולות ממשיות. עדיין, המהפכה לא קרתה
כמה בירות אחר כך חזרתי הביתה ופתחתי את הפייסבוק. המוח עף. היו שם - לא בהכרח בסדר הזה - החדשות, הפרשנות, הפרשנות על הפרשנות (אם אפשר לקרוא כך לגולשים שמגיבים על דיווחי התקשורת) והסאטירה. קרי, אותם ממים שנונים שגולשים הספיקו לעצב שעתיים לאחר האירוע. השם משה סילמן חרך את המסך שתי וערב. חשבתי לעצמי: כולם ממלאים את תפקידם בנאמנות נוקבת, והכל בוהק באור של חוסר חשיבות מפואר.
משה סלימן בזמן שהצית עצמו בהפגנה
צילום: איי-אפ-פי
"אני" בכל מקום
הבעיה הגדולה ביותר של הפייסבוק אינה שהוא גורם לרוב האנשים להרגיש שהם ממצים את פעולתם האזרחית בכתיבת סטטוס במקום לבצע מהלכים בממשות. אפילו לא שהוא יוצר אשליה שהמציאות שאתה חי דרך חבריך היא המציאות גופא. חמור מזה. בעיית הבעיות של הפייסבוק היא שהוא גורם לך - או לפחות לי - להסתחרר למציאות הזאת, החלופית, באופן שמרחיק ממציאויות אחרות, מקבוצות אחרות, מצורות קיום אחרות. מובן שלעתים הוא מקרב, אבל אני מדבר על המסה היומיומית, על אפקט מצטבר.
הכניסה לפייסבוק כמוה ככניסה לחדר מראות שמציג אינסוף השתקפויות שלך. בהנחה הסבירה שרוב האנשים הבוגרים בוחרים חברים הומוגניים יחסית מבחינת תפיסת העולם, נוצר שכפול אינסופי של דעות, רעיונות ואמונות. השכפול הזה טומן בתוכו אפקט מהמם. ה"אני" מוחזר מכל כיוון. בתנאים כאלה, אדם בהחלט עשוי לחשוב שהמהפכה
זה אינו עניין צורני גרידא: פייסבוק לא רק משקף את התופעה, אלא גם יוצר אותה. בשל מהותו הפנימית, לא כמדיניות ארגונית. הוא מתיישב על הנטייה הנרקיסיסטית הקיימת בכל אדם במידה משתנה, ומאפשר לו להציג "אני" אידיאלי. וממש כשם שסטטוס נוסח "האביר האפל מדהים אפילו יותר בצפייה השנייה" לא נכתב כדי להגיד שהאביר האפל מדהים אלא שמאן דהוא צפה בו פעמיים, כך מעורבות פוליטית היא לעתים חליפה שאנשים לובשים כדי לממש את עצמיותם, ומנפחים ומנפחים ומנפחים. ואחרי שסיימו, הם משקפים ומשתקפים חזרה לאחרים.
אלא שהמציאות הפוליטית מתנהלת מחוץ להונאה הזאת, וההונאה הזאת שקופה לחלוטין למציאות. הפתרון, אני חושב, זועק את עצמו: אנא הציעו חברות לאנשים המחזיקים בדעה הפוכה, בעלי רקע אחר, מקבוצות מנוגדות. איווט, רוצה להיות חבר שלי?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם