שלטון האופל: כך הפך באטמן מקומיקס ילדותי לקלאסיקה
הבמאי כריסטופר נולאן השיב לבאטמן את כבודו בסדרת סרטי "האביר האפל", ועל הדרך שינה את ז'אנר סרטי הקומיקס כולו. לכבוד עליית הסרט השלישי בטרילוגיה, הנה המסלול המלא שעשה איש העטלף מקומיקס ילדותי, דרך סדרת טלוויזיה אינפנטילית ועד קלאסיקה קולנועית
אבל באטמן לא תמיד היה כזה. הגיבור שהפך לסמל ה"אפל, בוגר" היה ידוע במשך עשרות שנים כילדותי, צבעוני ומטופש - במילים אחרות, "קומיקסי". סיפורו של באטמן הוא סיפורו של היחס אל תרבות הקומיקס בכלל, שהפכה משטות לילדים לנושא רציני לגמרי. אפילו אפל.
באטמן נולד בקומיקס בשנת 1939, כשההצלחה של סופרמן הביאה את המו"לים לדרוש עוד ועוד גיבורי-על במסכות. מהרגע הראשון באטמן היה שונה במעט מסופרמן ומדומיו: העלילות שלו הושפעו מספרי הבלשים הזולים, שהפכו בהמשך גם לפילם נואר, יותר מסופרמן הכל יכול. הוא תואר כ"הבלש הגדול בעולם", ביקש נקמה על מותם של הוריו, חיסל פושעים באמצעות אקדח ויצא בעיקר בלילות.
התדמית הזאת התחילה להתרכך כמעט מיד, כאשר לבאטמן הצטרף סיידקיק, רובין ילד הפלא.
קומיקס היו אז, באופן חד-משמעי, עניין לילדים בלבד, וילדים רוצים דמות להזדהות איתה; זה היה הרציונל שמאחורי הצמדת דמות של ילד לבוש בבגדים צבעוניים וזרחניים לבאטמן האפל, הנע בצללים. זה עבד. המכירות נסקו ברגע שרובין הצטרף, והצמד באטמן ורובין הפך לפחות ופחות בלשי ואפל וליותר עליז (ביותר ממובן אחד, רבים יטענו) וצבעוני. באטמן ורובין נלחמו בענקים ובחייזרים, היו להם באט-סירה, באט-חללית ובאט-כלב. זה היה מטופש, ילדותי ומצליח מאוד. ואז זה הגיע לטלוויזיה.
סדרת הטלוויזיה "באטמן" משנות השישים שיקפה היטב את רוח השטות של הבאטמן של אותה תקופה. בהסתכלות רטרוספקטיבית, היא סייעה להגדיר את המושג "קאמפ". קשה מאוד להאמין שאפשר היה לקחת אותה אי פעם ברצינות. כותרות ה"באנג!" וה"פאו!" המפורסמות, האויבים, הססמאות הקליטות "הולי מוטורס, באטמן!" (את המילה האמצעית אפשר להחליף בכל צירוף מילים אחר) - כולם מגוחכים לחלוטין. אבל באטמן היה בטלוויזיה, ומה שבטלוויזיה פופולרי. הסדרה הזאת עזרה מאוד למכירות של באטמן בפרט ושל קומיקסים בכלל, ובו בזמן קיבעה את התדמית של כל דבר "קומיקסי" כמגוחך, כילדותי וככתוב רע.
כמעט 20 שנה עברו לפני שהתדמית הזאת התערערה. בשנות השמונים נעשו כמה ניסיונות לגרום לקומיקס להיות קצת יותר מעסק לילדים בלבד. אחד הידועים בהם היה "The Dark Knight Returns" של פרנק מילר - סיפור באטמן בוגר וקודר, שבו באטמן שרוי עדיין באבל על מותו של רובין, שנרצח בידי הג'וקר. "האביר האפל חוזר" נחשב עד היום לאחד מספרי הקומיקס המשפיעים והטובים שנכתבו אי פעם, ובזכותו אולפני האחים וורנר השתכנעו להביא את באטמן למסך הגדול - ולהפקיד אותו בידיו של הבמאי הצעיר טים ברטון.
קשה להמעיט בחשיבותו של "באטמן" של ברטון, שיצא ב-1989. זה היה סרט הקומיקס הגדול הראשון מאז "סופרמן", הימור לא קטן, והצלחה קופתית אדירה שסללה את הדרך לשורת סרטי המשך ולעיבודי קומיקס נוספים. בסופו של דבר, באטמן של ברטון הוביל ישירות לתור הזהב של הקומיקס הקולנועי, שבו אנחנו שרויים כיום, תקופה שבה אין קיץ בלי לפחות שניים-שלושה גיבורי קומיקס המככבים בשוברי קופות משלהם.
"באטמן" של ברטון היה רחוק ברוחו מסדרת הטלוויזיה. למרות הרבה דמויות צבעוניות ורוח קומיקסית, הוא היה גותי ואפל למדי, ודמותו של הג'וקר בגילומו של ג' ק ניקולסון הפכה לקלאסיקה מיידית. ועדיין האולפן ראה בבאטמן מותג שמיועד בעיקר לילדים. הכנסות הסרט חשובות פחות מצעצועים, מארוחות ילדים ומסדינים. לכן האולפן לא היה מרוצה מסרט ההמשך של ברטון, "באטמן חוזר". למרות שגם הוא הצליח מאוד בבתי הקולנוע, זה היה סרט שלקח את הטירוף של ברטון רחוק יותר: הוא הפך לגרוטסקי, מיני (בזכות אשת החתול של מישל פייפר והסצנה שבה היא מלקקת לבאטמן את הפרצוף) ומטריד מאוד: באטמן נראה בסרט הזה מופרע לא פחות מהאויבים שלו, אשת החתול והפינגווין. הורים רבים התלוננו על כך שזה בכלל לא היה סרט לילדים, ומי שמע על סרט קומיקס שאינו מיועד לילדים?
הפתרון היה להוציא את הסדרה מידיו של טים ברטון ולתת אותה לג'ואל שומאכר. הסרט הבא, "באטמן לנצח", היה המשך של סרטי ברטון, אבל הטון השתנה: הסרט היה צבעוני הרבה יותר - גם את הדמות בעלת החליפה הירוקה וגם את זו של הדו-פנים האדום קל היה לתרגם לצעצועי ילדים - הוא כלל הרבה הומור ואת ג'ים קארי. בסרט הבא, "באטמן ורובין", אותה רוח הגיעה לנקודת השיא, וכאן קרה האסון. אחרי סיבוב של 360 מעלות, באטמן חזר אל השטותיות האינפנטילית של סדרת הטלוויזיה, אבל הקהל של שנות התשעים לא סלח על כך. "באטמן ורובין" נחשב עד היום לאחד הסרטים הגרועים ביותר שנוצרו, ונחשב לבדיחה ולדוגמה איך לא לעשות סרטים.
הכישלון של "באטמן ורובין" היה כל כך מוחלט עד שסדרת הסרטים, שלאורך כל שנות התשעים שברה שוב ושוב שיאי קופה, היתה מחוסלת. בוורנר לא העזו ליצור סרט המשך נוסף אחרי הקטסטרופה הזאת. אבל העיתוי לא יכול היה להיות גרוע יותר: אחרי "באטמן מתחיל" הגיע למסך הגדול בלייד, ואחריו האקס-מן וספיידרמן - והגל העצום של סרטי גיבורי-על התחיל. היה ברור שיש הרבה כסף בסרטי קומיקס; אבל איך מתחילים מחדש סדרה שריח הכישלון דבק בה באופן כל כך בולט?
כריסטופר נולאן הציל את באטמן. אחרי כמה ניסיונות שלא עלו יפה ליצור סרט באטמן חדש (דארן ארונופסקי היה אחד הבמאים המיועדים), יצא בסופו של דבר ב-2004 "באטמן מתחיל" של נולאן. האופן שבו נולאן בחר לנתק את עצמו מ"באטמן ורובין" היה ליצור את ההפך המוחלט. באטמן שלו היה סרט קומיקס ריאליסטי, ארצי, מבוגר, וכן - אפל. "באטמן מתחיל" הצליח למדי, אבל רק הכין את הקרקע ל"האביר האפל", שבו נולאן צלל עוד יותר עמוק, הפך את באטמן לסאגת פשע אפלה שאפילו מעזה להעלות סוגיות פוליטיות, והרחיק אותו עוד יותר מכל דבר שאפילו מזכיר סרט ילדים.
הפעם האולפן הניח לו להמשיך בדרכו - כנראה משום שההצלחה והתשבחות שלהן זכה "האביר האפל" היו כל כך גורפות. "האביר האפל" לא היה רק הצלחה כלכלית אדירה אלא גם הצלחה קופתית וזכה באינספור סקרי "סרט השנה", וכשהתברר שהוא לא קיבל מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר, זו היתה שערורייה כל כך גדולה שבעקבותיה שונו חוקי האוסקר ומספר המועמדויות לפרס הוגדל. בזכות כל אלה, נולאן הורשה להמשיך בדרכו ולסגור את הטרילוגיה ב"עלייתו של האביר האפל", שהבטיח להיות עגמומי אפילו יותר מקודמו. אין דבר שונה יותר מ"באטמן" של שנות השישים מ"באטמן" של שנות האלפיים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם