ראשי » תרבות » קולנועגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

סמים קלים: "הדילרים" קטן בכמה מידות על אלון אבוטבול

פרט לנוכחותו המצוינת של אלון אבוטבול, "הדילרים" לא מצליח ללטש שום היבט פילמאי ראוי - הוא חסר דמיון בכל אספקט אפשרי

אלון אבוטבול גדול בכמה מספרים על "הדילרים". ואולי מוטב לשוב ולנסח מחדש משפט פתיחה זה: הסרט המצ'וקמק קטן בכמה מידות על יכולותיו של אבוטבול האלגנטי ושופע הקוליות. אבוטבול מגלם פה דמות של מאפיונר ירושלמי האוחז ביד איתנה באשכיה של שכונה זרוקה ומרביץ שם לחיצה משמעותית כל אימת שאיזשהו סטלן מקומי לא נשמע להוראותיו החדות. והוא עושה זאת בהנאה גלויה ובמגוון שופע של שטיקים מרנינים.

>> למה נעלמות יובל שרף ומיכל גבריאלוב מפוסטר הסרט?
>> תורג'י מכחיש כל קשר לסמים קלים בפרמיירת הסרט
>> ביקרנו את השחקנים גם על סט צילומי הפוסטר לסרט

אבוטבול השתלב כבר בעבר בכמה וכמה סרטים זרוקים (למשל "כוכב כחול", " אצבע אלוהים"), אך עד עתה לא נמצא קולנוען מקומי שיפקיד בידיו גילום מושלם של "דוד" (Dude) בנוסח שעוצב על ידי ג'ף ברידג'ס ב"ביג לבובסקי". בפריזורה אקסטרווגנטית ובהילוך מרושל נע אבוטבול בחופשיות משוחררת בין הסצנות השונות ומשפר את רמתן בעצם השחלתה של עבודה מקצועית אל תוך ים החובבנות האופפת באופן כללי את "הדילרים". חבל רק שלבד מאבוטבול אין הסרט מצליח ללטש שום היבט פילמאי ראוי נוסף.

הסיפור כאן מתחולל בשכונת רמות בירושלים ובמרכזו שני בחורים - השחקנים רמי דוידוף ואיתי תורג'מן - לא ממש אמינים. האחד מתעסק בעיקר עם בנות ועם צריכת גראס, ואילו האחר אופה פיצות וצורך גראס. ובכמויות מסחריות ממש. העוגן המרכזי של חיי הבחורים האלה מתפצל לשניים - היעדר כרוני במזומנים והתמסרות לאימוני קבוצת הכדורגל של השכונה, המתכוננת לטורניר קשוח שיפגיש אותה עם קבוצות מקבילות הפועלות גם הן ברחבי בירת ישראל הנצחית.

מרבית המזומנים בשכונה מצויים במקרר ומתחת למזרנים של אבוטבול המאפיונר, וכך מסתבכים השניים במערכת יחסים טעונה עם חוקי השוק האפור. על אימוני הכדורגל אחראי צחי גראד, מאמן מהסוג הדחפני שמינה עצמו כמלאך השומר על צעירי המקום מפני הידרדרות של ממש אל תחתית חיי הפשע. האווירה הבטלנית מתוגברת בעצם נוכחותן על הבד של הבנות יובל שרף ומיכל גבריאלוב, שמקיימות מערכות יחסים עם צמד הסטלנים, שמתגוררים יחד בדירת שיכון דפוקה ובעיקר מזוהמת ומצחינה.

 

כיאה לסרט המתרפק על אובדן מושג השכונה, המאפיונר, המאמן, הבנות והסטלנים מוקפים בטיפוסים צבעוניים, מהסוג שאכלס בדרך כלל קומדיות איטלקיות עממיות או סרטי בורקס של בועז דוידזון וזאב רווח. כולם פה מריצים קטעים, מביאים מכות, עושים בוחטות ומאבדים את המכנסיים. המסגרת העלילתית החופשית אך המוכרת הזו יכולה להשיג את יעדיה רק באמצעות יכולות שופעות של המצאה ודמיון בתסריט. ומה לעשות, "הדילרים" לא מצטיין בזה. גם קצב הבימוי הזחלני, ההתפתחות הכושלת של מערכות התלות בין בטלני הסיפור ויכולות העיצוב והצילום הבלתי מרשימות - כל אלה אף הם לא מסייעים לשיפור ממוצע גיליון הציונים הירוד של הסרט. רק אבוטבול.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...