טבע נאות: "חיות הדרום הפראי" מדגים התבוננות מפתיעה באמריקה
"חיות הדרום הפראי", סרט הביכורים של בן צייטלין, הוא חריג בנוף קולנוע האמריקאי העצמאי ומציג אנרכיזם רווי פשפשים
''חיות הדרום הפראי'', במאי: בן צייטלין, ארה''ב 2012
לצד החזותי של הסרט שמור חלק גדול בהצלחתו. "חיות הדרום הפראי" מתוך הסרט
המשל הוא אקולוגי, פוסט אפוקליפטי וגם סוריאליסטי. הנמשל לגמרי לא ברור. "חיות הדרום הפראי", סרט הביכורים החידתי של בן צייטלין (29), מדגים התבוננות מפתיעה בחומרים ההם שקרואים אמריקה. לא אמריקה של מנהטן והסיטי בנק, אלא זו שנחשפה באופן אכזר בסופת ההוריקן קתרינה ששטפה את ניו אורלינס ואת סביבותיה; ענייה, בורה, מפגרת מההיבט הסוציולוגי ולעומתית מהבחינה המנטלית. סוג של אנרכיזם רווי פשפשים הכלוא בתנאי מגורים בלתי סניטריים בעליל.
>> בואו להיות חברים של nrg תרבות בפייסבוק
במרכז הסיפור - בעצם, לא סיפור אלא התבוננות - מציב צייטלין ילדה בת 6 ושמה האשפאפי (קווינז'ן ואליס), כמו הכינוי המוכר לכלב ארוך האוזניים ועגום המבט. האשפאפי חיה עם אבא (דוויט הנרי) באזור הביצתי שבלואיזיאנה, לא רחוק מהמקום שבו היכתה הסופה קתרינה בשאריות הנשכחות של הציוויליזציה האמריקאית. האשפאפי ואבא הם חלק מקהילה קטנה של סרבני חברה, שהשילו מעצמם את הציות לספר החוקים לטובת התקרבות אל הטבע וחיים בהרמוניה עמו.
אבל לא במבע האקולוגי הזה בא להתבונן "חיות הדרום הפראי", כי אם באופן המיתי או הדמיוני שבו ילדה קטנה מתבוננת בטבע שסביבה, טבע המורכב בעיקר מאליגטורים רצחניים, שעבורה משמשים רק בסיס להכנת מרק תנינים, או מעדר נורא הוד של ביזונים קטלניים, שמבט נוקב, ילדותי, בלבן של העיניים שלהם יכול לפייסם לאלתר. אמנם אבא מלמד את האשפאפי פרקים נכבדים מתוך תורות ההישרדות, אך האשפאפי היא רק ילדה קטנה השקועה עמוק בתוך מגפי הפלסטיק הלבנים שלה, ולכן בולט הצד הסוריאליסטי באופני תפיסת המציאות שלה. צייטלין בונה את הפרקים השונים של סרטו על קריינות רקע של הילדה, המגוללת כמו מתוך ספר זיכרונות את סיפור המעשה, באופן המעלה אסוציאציות ליומנה של אנה פרנק.
הן בתפיסת העולם והן בסוג העלילה שלו "חיות הדרום הפראי" הוא חריג בקולנוע האמריקאי העצמאי שמופק בעשור האחרון. מבחינות מסוימות הוא מזכיר סרטים כמו "גברים במלכודת" של ג'ון בורמן או "אפוקליפסה עכשיו" של קופולה או עבודות מוקדמות של טרנס מאליק. אך בעיקר הסרט חייב חוב עמוק ל"הרפתקאות הקלברי פין" - ספרו של מארק טווין, שדומה כי חלקים רבים מתוכו נותבו אל תוך יצירתו של צייטלין, שבאופן מודע, אידיאולוגי ממש, דוחה את פיתויי המודרנה לטובת טיפוח מוחצן של פנתיאיזם גולמי המחבר בין אלוהים לטבע.
לצד החזותי של הסרט שמור חלק גדול בהצלחתו. אתרי הצילומים הביזאריים, לצד שילובם האינטגרלי של חיות ענק - האליגטורים והביזונים - באלגוריה הזאת, מקימים לחיים מנומקים סצנות שבנסיבות אחרות יכולות היו להיחשד בזיוף ובהתייפייפות. אך מובן שכל ההישגים האלה היו נמחקים מאליהם אילו צייטלין לא היה מוצא את הכוכבת שלו - הילדה הקטנה וסתורת השיער, המחזיקה על כתפיה הזעירות אך האיתנות את המבנה הסמלי כולו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם