מריח כמו רוח ארכאית: על רשימת הסרטים הטובים ביותר
שיחק לנו מזלנו הטוב, ופיקוד העורף סיים זה עתה את חלוקת מסכות הגז. שהרי בלעדיהן קשה היה לשאת את ריח העובש הבוקע מהרשימה המשמימה, שאמורה לאגד יחד את פסגות היצירה הפילמאית מאז ומעולם
איפה האחים כהן? איפה, לכל הרוחות, "בלייד ראנר"?. "ורטיגו", המקום הראשון מתוך הסרט
לא שיש משהו פגום באיזושהי יצירת מופת, מאלה הכלולות פה ברשימת המכולת. אך זו בעצם בעייתה המרכזית של הרשימה. ההרכב של העשירייה הפותחת, הייצוגית, של האמנות השביעית משדר פשרנות של מיינסטרים צפוי, והשלמה שמתוך-עייפות-מתברגנת. שלושה סרטים מעידן הראינוע, עוד אחד מתוצרת שנות ה- 30, ועוד אחד משנות ה- 40. אל אלה חוברים שלושה סרטים משנות ה- 50 ושניים אחרונים משנות ה- 60. וזהו. אין קולנוע מרחיב אופקים, הרפתקני, חכם או פורץ דרך ביובל השנים האחרונות, מאז שסטנלי קובריק הציג את "2001, אודיסיאה בחלל" בשנת 68'.
איפה רוברט אלטמן, איפה ארתור פן, מה עם עבאס קיאורסטמי או האחים כהן, או סרגיי פארדג'נוב. בעצם, איפה נמוגו האסים הישנים והבטוחים דוגמת מיכאנג'לו אנטוניוני או אלן רנה. ולאן נעלם, לכל הרוחות, "בלייד ראנר". הצצה על מכלול 52 הסרטים שהרכיב חבר הבוחרים מטעם כתב העת "סייט אנד סאונד", מעלה שאין ייצוג ליוצרים אלה. לפחות לא אצל חבורת מבקרי הקולנוע ומומחיו.
כן, כל אחד מעשרת השפיצים הוא בגדר של יצירת חובה. אך ליהוקם יחד מדיף ריחות של ארכיון מאובן וזרוע נפטלין. רשימת של מומיות חנוטות היטב. והרי זוהי הסתירה העמוקה ביותר שיכולים לאחל לעצמם מי שמחויבים חברתית לשמש כברומטר מלא חיות, כמאבחנים של שינויי כיוון וטעמים מתחליפים. של גששי האוונגרד לסוגיו המגוונים. עצם קיומו של משאל זה הוא בגדר של שעשוע אינטלקטואלי, שאמור היה לגרות את מיצי הסקרנות של מי שאמון על הביקורת. אבל במקום זאת הולידה הרשימה מבקרים קפוצי-תחת, מלאים בחשיבות עצמית, שאינם מסוגלים להתחייב להתבוננות רעננה במדיה ההולכת ומשתנה מידי יום.
כש"סייט אנד סאונד" החל לפני 60 שנה במסורת המשאלים, נבחרו לחמישייה הפותחת סרטים כמו "הבהלה לזהב", "ספינת הקרב פוטיומקין", "גונבי האופניים" ו"לנו החרות". שישה עשורים מאוחר יותר, ולאחר שהקולנוע
חווה מהפכות סגנוניות, וגם הדברתן של תפיסות עולם קולוניאליסטיות שהזינו את העשייה הפילמאית, עדיין מדשדשים המבקרים קהי-המבט באותה שלולית של מים שריחם עופש עם השנים. נכון הוא שצ'פלין, קורוסאווה, ברגמן וברטולוצ'י (וגם "האדם השלישי" המופלא) פינו זה עתה את כס המלכות עליו ישבו, אך מי שהשתלט במקומם על שרביט המלוכה זהה להם לגמרי. כאילו פלובר החליף את בלזק ודוסטויבסקי את טורגנייב.
לצד השמרנות ואי נטילת סיכונים, בולט עוד עניין, דווקא עניין חיובי, בהעדפותיהם של המבקרים העכשוויים - ההתעלמות מהחארטות הפוסט מודרניות. שלושת מובילי הטרנד של העשור האחרון - לארס פון טריר, פדרו אלמודובר וקוונטין טרנטינו, אינם נכללים לא ברשימה הקצרה, ואפילו לא ברשימה המורחבת. והנה, למרות הכל, קרן אור של חשיבה נאורה הבוקעת איכשהו מתוך קברי הדינוזאורים.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם