עשו או הרסו?: אריק זאבי מפסיד למשה גרטל
אריק זאבי אצילי אל מול משה גרטל הליצני, אבל אלה הסיפורים האנושיים שבאמת גורמים לנו לרוץ הביתה לצפות. האולימפיאדה השתלטה על כל חלקה טובה, אז למה לא על המדור? עשו או הרסו
>> בואו להיות חברים של nrg תרבות בפייסבוק
מצד שני, יכול להיות שאותו ילד חמד לצון ושלח למשה גרטל שאלה מאת עמית רומם או אסף לוץ. גרטל, ולא זאבי, הוא הדמות הבולטת במשחקים האולימפיים. האם הוא מפריע לצפייה? האם הוא בעצם חינני? רגע, הוא באמת קרא את השאלה על הספורטאים המוסלמים שבולעים מים בחודש הרמדאן? כך או אחרת, ההתפרעות של גרטל מנצחת. ההתפרעות משולחת הרסן שלו בלונדון, שעולה על כל מה שהכרנו בעבר, לא נולדה בחלל ריק. בארבע השנים שחלפו מאז בייג'ינג, התפרקה כמעט לחלוטין עיתונות הספורט מנכסיה האיכותיים, והמליכה את הליצנים. רון קופמן צווח ברדיו ובטלוויזיה, נהג האוטובוס משה פרימו מינף את עילגותו לכוכבות ואיל ברקוביץ' כמעט היה למאמן לאומי. כולם, כמובן, מככבים בקמפיינים פירסומיים. גם זמנו של גרטל יבוא. היכן שהוא יושב אולי פרסומאי מוכשר ואומר לעצמו שכדאי לתפור פרסומת סביב המוקיון. אם הוא מושך כל כך הרבה תשומת לב בערוץ 1, מי יודע לאילו מספרים הוא יגיע בפריים טיים של ערוץ 2.
הקרב בין גרטל לזאבי יכריע את עתידו של הספורט הישראלי: תחום רציני, של בני תרבות, או ג'ונגל בידורי של חבורה צעקנית ומתלהמת. זאת התמודדות בין האנשים שמאמינים שמלאכת הספורט יכולה לכבד את בעליה, לבין אלה שמיישמים הלכה למעשה את התאוריה של ישעיהו לייבוביץ' על רמת האינטליגנציה הירודה של המתרוצצים אחרי הכדור. נכון לעכשיו, למרבה הצער, החבורה העליזה של גרטל מנצחת באיפון. // אודי הירש
אחד הבילויים האהובים עלי לאחרונה הוא להסתכל על גיפים של ספורטאים. החל מהריקוד הלוהט של האצנית האוסטרלית מישל ג'נקי (שבסוף לא הגיעה ללונדון) ועד הקפיצה המושלמת של המתעמלת האמריקאית מקיילה מרוני שהדהימה את השופטים באולימפיאדה, אין דרך טובה יותר להעביר את הזמן בין משחה למשט. במקביל, אני גם מתעדכנת באתרי ספורט על תוצאות של תחרויות, מגגלת שמות של מתעמלים או חוקים כדי להעמיק את הידע שלי ובוחנת תקריבים של שחיינים מהמצלמות שבתוך הבריכה.
זה אולי נשמע כמו פעילות יומיומית מתקבלת על הדעת, אבל זה לא עניין של מה בכך. אני אמנם לא שונאת ספורט ומשחקי כדורגל גרנדיוזיים כמו גמר ליגת האלופות או טורניר בווימבלדון יכולים להושיב אותי מול המסך, אבל מעולם לא היה אירוע ספורטיבי שהצליח לסחוף אותי כמו המשחקים האולימפיים. ביום רביעי אפילו מצאתי את עצמי רצה הביתה כדי להספיק לצפות באלכס שטילוב על המקבילים, ואני לא רצה אפילו אם רודפים אחריי.
סקר קטן שערכתי בקרב מכרים, רובם אינם חובבי ספורט, הבהיר לי שאני לא לבד. בשבוע האחרון, כמעט כולם מבלים את שעות אחר הצהרים והערב שלהם מול השידורים בערוץ הראשון ומתעצבנים על גרטל ובוקי. והאמת, גם אם אתם באמת מנסים להתעלם, זה לא ממש פשוט, כי האולימפיאדה בכל מקום. היא במדורי רכילות (קובי בראיינט חוגג, בר רפאלי מצטלמת), היא בבלוגי אופנה (הלקים של השחייניות, המדים של סטלה מקרטני), היא בערוצי מחשבים (הספורטאים שהודחו בגלל ציוץ, הגיפים של מרוני) היא בחדשות (הסמים של השחיינית הסינית, המקומות הריקים באיצטדיון) וכמובן שהיא גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.
אבל כנראה שהסיבה האמיתית לחיבור המיידי שלנו לאולימפיאדה הם הסיפורים האנושיים שמאחורי אירוע הספורט החשוב ביותר בעולם: נערה בת 15 מליטא שמצליחה לשבור שיא בשחייה, רובוט אנושי מסין שהופכת לשיחת היום בבריכה או אפילו אריק זאבי שמזיל דמעה אחרי הכישלון. לא מדובר כאן בעוד חבורה של כדורגלנים חתיכים שנראים זהים על המגרש, אלא בספורטאים מכל המינים, הגילאים והגזעים שכל אחד יכול להזדהות איתם. לא משנה אם אתם צופים מישראל, מארה"ב או מדרום אפריקה, קשה שלא להתרגש מתחושות הניצחון, שבירת השיא או ההפסד. רק תסתכלו על הגיף של אמא של מייקל פלפס. // מיכל הניג
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם