חיבוק דוב: "טד" הצליח לכבוש אפילו את מאיר שניצר
"טד", סרטו הראשון של יוצר "איש משפחה" סת' מקפרלן, הוא הקומדיה המוצלחת של הקיץ, בעיקר מכיוון שבין כל הקללות והזונות, הוא מצליח גם לעצב רגעים מרגשים
>> גם מתן שרון חושב שמדובר במעבר מוצלח של מקפרלן למסך הגדול
טד הוא הדובון של ג'ון בנט (מארק וולברג), שקיבל אותו כמתנת חג מולד בהיותו בן 8. כיום ג'ון כבר בן 35, וכמו בעלים של מרבית חיות המחמד, גם הוא כבר הספיק לפתח תכונות אופי זהות לאלה המאפיינות את חברו הלא אנושי. ובעיקר אמורים הדברים על הבדיחות המלוכלכות, על ההומואים, היהודים, הנרגילות, הטראש והג'אנק. אבל לא בעניין הזונות. שכן ג'ון אוהב את לורי (מילה קוניס), חולק עמה דירה כבר ארבע שנים, ושוקל בכובד ראש להציע לה נישואים. לא היום, אבל בטח זה יקרה מתישהו בדור הנוכחי או הבא, כשג'ון ירגיש שהוא כבר מספיק גדול.
מה שמעכב את האיחוד המושלם בין לורי וג'ון הוא כמובן טד הפרוע, שחולק עמם דירה בוסטונית, כאילו מדובר בעוד פרק מהסיטקום הנושן "שלושה בדירה אחת". עם לורי, ג'ון יכול להשתרלל כהלכה. אבל רק עם טד הוא באמת יכול להתמסר לדברים שבנים הכי אוהבים - להישאר ילד. הדילמה הדרמטית, אם כך, ברורה מיד לכל צופה, ומיטיבה לנסח זאת הבחורה לורי הדורשת: או הוא או אני. או שטד עף בבעיטה מהקן המשפחתי שהיא מנסה לכונן בצוותא עם ג'ון יקירה או שהיא בחוץ.
הקונפליקט הפנימי שג'ון נקלע אליו בעקבות אולטימטום צפוי זה הוא אותו רגע מוכר לכל אינפנטיל מן השורה - הרגע שבו חייבים להיפרד, אבל באמת, מעולם הילדות לטובת כניסה בעולו של אוברדרפט, מתחת לכנפי הזוגיות המאושרת. כאילו.
נכון שעם לורי הכל נעשה בכיף. הארוחות המשותפות, השיחות הנוסטלגיות וגם הרגעים ההם במיטה, בחשכה. אבל את הזוגיות המלאה והמתגמלת ביותר חווה ג'ון רק כשהוא עם טד. כידוע, יש בנים שזה קורה להם עם כדור בייסבול, שעמו הם חולקים את חוויותיהם הכמוסות, ויש כאלה שעושים את זה עם משחק מחשב. ג'ון, כבר בן 35, כלומר שייך לדור קודם, מעדיף להישאר מיושן ברוחו, ולהיצמד בעוז לצעצוע שהוא תמצית התקופה המאושרת, האנאלית, שבה הוא לא נדרש להיות גבר של ממש.
אם למישהו מהקוראים מתגנב פה החשד ש"טד" הוא סרט התבגרות דרמטי, שמנסח לבטים שטיפוסים נוקדנים כמו אלפרד אדלר, תלמידו של פרויד, ניסו לפתור עבור מטופליהם, זו כמובן טעות גסה. "טד" הוא סרט קומי. למען האמת, הקומדיה המוצלחת ביותר של הקיץ הנוכחי, שמשלבת לעג לדעות קדומות, לתרבות הזבל האמריקאית ולאחוות הבנים המהוללת. אם חבורת "ההנגאובר" ("בדרך לחתונה...") היתה מפיקה גם השנה סרט המשך, מן הסתם הדובון טד היה ממלא בה את התפקיד המרכזי שמילאו הנמר והקוף בשני הסרטים הקודמים בסדרה הזאת.
לצד הדובון, ג'ון ולורי, מחזיק "טד" בגיבור נוסף, שהוא בבחינת הנמסיס הקולקטיבי של קומדיה זו. מדובר באדם סנדלר, שכמובן אינו מופיע כלל ב"טד", אך נוכחותו המסיבית בעלילה ראויה לפסקה אחת או שתיים. כמו חלק ניכר מהקומדיות של סנדלר, גם "טד" מתחולל בעיר בוסטון, וכדי להדגיש את היריבות העקשנית בין האינפנטיל סנדלר, שמסרב להתבגר, לאימבציל ג'ון, התקוע באותה הפאזה הפסיכולוגית - בורא "טד" את ההתנגדות המפולפלת ליהודים, בני עמו של סנדלר, שבפרינציפ אינם מוזמנים למסיבות של הדובון ובעליו.
שני עקרונות הכרחיים בסרטי סנדלר - סצנת הנפיחות האולטימטיבית והופעות אורח של סלבס-מזינים גם את היריב "טד". כאן קופצים אל העלילה טיפוסים כמו השחקן הוותיק טום סקריט ("מ.א.ש", "אהבה בשחקים"), הזמרת נורה ג'ונס וגם הבדיחה סם ג'יי ג'ונס, שגילם לפני 20 וכמה שנים את דמותו של גיבור-העל "פלאש גורדון". ואם מישהו מהצופים מסרב להבין את הרמזים העבים נגד היריב סנדלר, נתפסים טד וג'ון באחת מסצנות הפתיחה של הסרט כשהם צופים בעותק של הקומדיה הירודה "ג'ק וג'יל", ומחווים עליה את דעתם השלילית במיוחד. אין לשכוח שמדובר בסרט שבו היריב היהודי מגלם תפקיד כפול.
שורשי דמותו המנומקת היטב של הדובון טד מצויים אצל רופרט, הדובון המשמש כאחד מגיבורי הסדרה המצוירת "איש משפחה". אין פה עניין של גניבה אמנותית, משום שסת' מקפרלן, יוצר הסדרה ההיא, הוא שביים את "טד", והתסריטאים הוותיקים שלה - ולסלי ויילד ואלק סלקין, הם שהכינו את שורות הדיאלוג המזוהמות עבור טד וג'ון.
מקפרלן, שזה סרטו העלילתי הראשון, אינו מסתפק בפונקציית הבמאי. הוא גם תורם את קולו לדמות הדובון. מקפרלן מצליח להציב את "טד" על המסלול הקומי שבו הילכו הקומדיות המצליחות של טוד פיליפס, סת' רוגן, ברדלי קופר ודומיהם, שגם הן יצאו מתוך נקודת הנחה ששטיפת המוח של דרך החיים האמריקאית, הנובעת בעיקר מעודפי צריכה של טראש תרבותי, מניבה בסופו של דבר יצורים מפונקים וקהי מחשבה.
לצד ניסוח שנון של תורה מוכרת זאת, מפליא מקפרלן לעשות דווקא כשהוא נדרש במהלך הסרט לעצב סצנה "קשה" לצפייה, שבמהלכה עלולים חיי הדובון הסורר להגיע לקצם. בסצנה זו משכיל מקפרלן לבודד את גרעין הרגש מתוך המעטפת השטותניקית של הבדיחות הרעשניות, ולעצב, בהנגדה סגנונית מוחלטת, מעמד מלודרמטי של ממש. בהחלט לא עניין של מה בכך, עם כל הנאפס, הקללות והזונות שברקע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם