ראשי » תרבות » קולנועגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

איפה הכסף?: הסרט שמוכיח שאפשר לעשות הרבה עם תקציב זעום

סרט הביכורים של עדו פלוק, "אף פעם לא מאוחר מדי", שהופק עצמאית בתקציב זעום, מציג עשייה מגובשת מעוררת תשואות

 
כבר לפני שנים היטיב אהוד בנאי לתאר את הסיטואציה המוכרת הזו: "הילד בן 30, יש לו חום גבוה/ הוא שוכב על הספה בבית הוריו/ כן, הוא בן 30, יש לו חום גבוה/ הוא חוזר אל חדר נעוריו". במילים אחרות: אין שום חידוש עלילתי של ממש כשהרצל, גיבור הסרט "אף פעם לא מאוחר מדי", כבר בן 30, שב לבית אמא לאחר שחרש את אמריקה הלטינית במשך שמונה שנים רצופות. גם הוא מסוגר בחדר נעוריו, בוהה בתקרה, לא יודע מה נפל עליו עם שובו לארץ, לא יודע איך מבצעים את הדילוג ההכרחי מתקופת הגימנסיה אל מבחני הבגרות הגברית הממומשת.

>> בואו להיות חברים של nrg תרבות בפייסבוק

עבודת הביכורים של עדו פלוק, שכתב וביים סרט זה, עוררה לפני זמן מה מעט גלי ריגוש בחוגי הברנז'ה הפילמאית, כאשר פלוק פנה אל גולשי פייסבוק בהצעה להשקיע סכומים זעירים בסרטו בתמורה לבעלות חלקית על הרווחים שהסרט יגרוף בעתיד. באופן זה גייס היוצר חלק מתקציב ההפקה הנמוך בלאו הכי של הסרט, ואולי גם תרם תרומה כלשהי לדיון תיאורטי בקשר האפשרי בין תמונת העולם של הדמויות ב"אף פעם לא" לבין הפרופיל המשוער של משתמשי הרשת החברתית.

הרצל, שם סמלי, תקוע בשנות ההתבגרות שלו, מסרב לקבל על עצמו אחריות בורגנית כלשהי - לא כתובת קבועה, לא עבודה יציבה, בלי דעה נחרצת על נושא כזה או אחר, וכמובן חמיקה נחושה מכינונו של תא משפחתי. להרצל יש עוד בעיה קשה שעמה עליו להתמודד - החלל הענק שהותיר אחריו אביו שמת. האב, ישראל שמו, הכי סמלי שיש אם נזכרים בעובדה שבנו הרצל תקוע בעיקר בארצות נכר בלתי ציוניות בעליל. הפתרון למצוקה כפולת קנה זו לא יבוא לו אם ימשיך להיצמד לתיאורי הבריחה מהמציאות שאהוד בנאי כה דייק בהם, אלא דווקא ביציאה המוחצנת מחדר הנעורים המוצף במזכרות העבר אל משוט ברחבי ישראל, ארצו של אבא, שאיננו עוד.

 

וכך קורה שהדרמה הטריוויאלית על אודות ההתבגרות ומחיריה הנפשיים הופכת לסרט מסע. הרצל נוטל על עצמו עבודה שחורה ובלתי מתוחכמת, ובמהלכה הוא חורש את כבישי הארץ ומשעוליה, כאילו היא מינימום אמריקה, ומדביק פוסטרים על לוחות המודעות (עם מ"ם ועי"ן המנוקדות בחולם, אך גם בשורוק). תוך כדי נסיעות מרוחקות הוא עורך היכרות עם טיפוסים שונים המפוזרים בחלקי ישראל רבתי, וגם היכרות מחודשת, מדומיינת כמובן, עם דמותו המוכחשת של אביו המנוח.

מאז שג'ק קרואק פרסם בשלהי שנות החמישים את ספר היסוד "בדרכים", פרח ז'אנר סרטי הדרך באמצעות עבודות פילמאיות של דניס הופר, ג'ים ג'רמוש, וים ונדרס והמוני גדודים של קולנועני אינדפנדנט שזה עתה נפלטו מהקולג'ים. פלוק הולך בעקבותיהם ומשתדל שלא להחמיץ שום קלישאה שקודמיו כוננו על הבד. האיסוף האדוק ממש של סצנות מוכרות, שכולן כבר נוסחו קודם לכן, מעניק לסרטו של פלוק ארומה חריפה של ילדותיות, שכאילו מבטלת מאליה את הצורך בהתמודדות עם המישור הרעיוני. שהרי לא מדובר בקונפליקטים דרמטיים של ממש, אלא רק בפיגומי בניין משומשים שנתלשו מפרויקטים קודמים.

הוויתור על הדיון בערכיו הלא קיימים של הסרט מותיר את השטח להתבוננות באופן שבו פלוק ושותפיו להפקה הצליחו להעמיד על הרגליים סרט שתקציבו תת-זעום. האמת היא שהם שווים תשואות חן חן על עשייה מגובשת של סרט נטול מזומנים באורך מלא, שבו סצנות שבהן התכנים האסתטיים אינם צורמים ואפילו מתחברים זה לזה. אם להוסיף לכך גם מאמץ ניכר לחרוג מהממד החובבני המוכר בכל הקשור לעיצוב הפסקול, "אף פעם לא" יכול בהחלט לשמש דוגמה מובילה בקורס המוקדש להפקות אקסטרים-עניות.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...