פאקינג דובי מדבר: סת מקפרלן עובר את מבחן המסך הגדול
לא מפתיע שהתמה המרכזית בסרט "טד", לצד זו של החברות הגברית, היא המעבר ההכרחי מילדות לבגרות. הרי סת מקפרלן, יוצר "איש משפחה" והאיש מאחורי הסרט, תמיד נע בין הומור אינטליגנטי למטופש מאוד
''טד'', במאי: סת מקפרלן, ארה''ב 2012
>> בוא להיות חברים של nrg תרבות בפייסבוק
את הטפיחה העצמית על השכם הוא הרוויח ביושר. הוא באמת פאקינג מוכשר. מי שהתחיל ככותב בכמה מהסדרות המבריקות ביותר של קרטוּן נטוורק ("ג'וני בראבו", "המעבדה של דקסטר") התקדם לאט לאט בסולם הסיטקומים המצויירים עד אשר השתלט על יום ראשון של ערוץ פוקס עם רצף של לא פחות משלוש סדרות שאת כולן יצר, כתב ודובב. עם חוזה שמוערך ב-100 מיליון דולר הוא לא רק היוצר היקר ביותר בטלוויזיה, אלא גם אחד האנשים החזקים בתעשייה.
"טד" הוא סרט על דובי מדבר. דובי שמקפרלן מדובב אותו בעצמו כתערובת בין פיטר גריפין לבריאן גריפין מ"איש משפחה". והוא לא רק מדבר. הוא מעשן, מקלל ומשחק אמת או חובה עם זונות. אין הפתעות עד כאן, אבל ההפתעה האמיתית היא שהסרט מצליח לשלב את הדמות הגימיקית הזו בתוך עלילה מעניינת מספיק כדי להחזיק את הבדיחות הרבות שבו. בניגוד לתעלולי הפלאשבק שבוקרו רבות ב"איש משפחה", מקפרלן בחר נכון כשהציב את "טד" כסרט ברומנס שבנוי על תערובת עלילות הוליוודיות קלאסיות.
הסרט מתחיל כמעשיית חג מולד טיפוסית בקריינותו של פטריק סטיוארט. ג'ון בנט בן ה-8 נטול החברים מקבל דב פרווה כמתנת חג מולד ומביע משאלה שהדב יקום לחיים. במסורת ה-when you wish upon a star, המשאלה מתגשמת. הבחירה הנבונה של מקפרלן להציב את רגע הקסם הקטן הזה בעולם האמיתי היא מה שהופך את הסרט למקורי ומפתיע, שכן הדוב טד הופך להיות סלב סוג ז' עוד באייטיז ומופיע כאייטם חדשות ביזאריות במהדורות ובתוכניות האירוח. 25 שנה מאוחר יותר ג'ון כבר מבוגר (מארק וולברג, שמתקדם כאן לשחקן קומי של ממש) אבל עדיין דבוק לדובי המדבר שלו, שמאז כבר הפך לחבר הסטלן שלרוב נמאס ממנו אחרי גיל 30.
הסרט עובר בעננת עשן סחבקית וצפייה בסרט "פלאש גורדון", עד שהקשר בין ג'ון לחברתו לורי (מילה קוניס) הופך רציני וג'ון צריך לבחור בין החבר הפרוותי לבת הזוג. כאן למעשה נעוצה התמה המרכזית של הסרט, שניצבת כהשלמה לתמת החברות. כמה הולם שבסרטו הראשון עוסק מקפרלן בילדותיות והצורך להתבגר - בתור יוצר של הומור שנע בין האינטליגנטי למטופש, הבחירה שלו לעסוק בדמות של גבר אינפנטיל שעוד חי כנער קולג' היא אמינה מכיוון שהנושא כל כך קרוב ללבו. כאן נטועה האמת הקטנה והאישית של היוצר וזהו גם כוחו של הסרט - דיון משעשע על חשיבותה של שטותניקיות.
הקו העלילתי, כאמור, צפוי. ניכר שמקפרלן סימן וי על כל קלישאה הוליוודית רק לשם הכיף שלו. מרדף מכוניות, ריב ארוך במיוחד, מונטאז' בסגנון שנות ה-80 וסצינת מסיבה שיצאה מכלל שליטה. אפילו הסצינה הדרמטית ביותר בסרט כתובה כספק מחווה ספק פארודיה על סצינות סוחטות אוסקרים. ההומור של "איש משפחה" ויתר יצירותיו של מקפרלן עדיין מוביל את הסרט ונראה שכמה שלא ינסה לגוון, הוא עדיין ימכור את הכבד של סבתו יחד עם העלילה עבור בדיחה טובה. טביעת האצבע הברורה של מקפרלין בהחלט נראית בסרט, אבל למעט שני פלאשבקים קצרים ויותר מדי עקיצות על סלבז זמניים, הוא עושה התאמה מסוימת למדיום הקולנועי והבדיחות מחוברות יותר לעלילה מאשר בסדרות שהוא עומד מאחוריהן.
"טד" הוא סרט מצחיק מאוד, בקצב מעולה ומהנה לצפייה. הוא מצליח לזגזג בין רעיון מטופש להחריד ובדיחות קקי-פיפי-סקס, במובן החיובי, לרעיון בוגר למדי שמעביר באופן מעט קיטשי את הרוח של סת מקפרלן: השילוב בין בגרות במקומות נכונים להשתטות חסרת תוכן שבעצם קיומה מהווה תוכן. הנרקיסיסט יכול להיות מרוצה - לא רק שהוא יצר סרט מצחיק, הוא גם העביר את גישתו לחיים. אם זה לא סמן לסרט טוב, אז תסתפקו בכך שזה סרט על פאקינג דובי מדבר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם