ראשי » תרבות » קולנועגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

בחזרה לעתיד: "זיכרון גורלי" לא מוסיף שום דבר למקור

מבחינה אובייקטיבית, "זיכרון גורלי" החדש טוב יותר מהמקור - האקשן מוצלח יותר והמשחק פחות גרוע. דווקא בגלל זה הוא סרט נשכח, כי חסרים לו המאפיינים הטראשיים שהפכו את הסרט המקורי לטוב כל כך

אלה שאינם זוכרים את העבר, נידונים לחזור עליו, אמר פעם מישהו. בהוליווד מאז ומתמיד לקחו את המשפט הזה לא כאזהרה אלא כהמלצה, והם ששים לחזור על העבר שוב ושוב. כותרות סרטי הקיץ מוכיחות שההיסטוריה חוזרת על עצמה: אותם שמות מופיעים שם שוב ושוב, אם לא כהמשכים - אז כרימייקים. ואם הם עושים עכשיו רימייקים לסרטים טראשיים עם שוורצנגר, אז אף סרט אינו חסין. רגע לפני ש"זיכרון גורלי" מתחיל מתנוסס על המסך הלוגו של חברת ההפקה - "Original Film". הערה לקוראת אלאניס מוריסט: זוהי אירוניה.

בבסיסו, רימייק ל"זיכרון גורלי" הוא לא רעיון רע. הסרט המקורי, שיצא ב-1990, הוא שילוב מוזר וצורם בין שני דברים שונים: סיפור של פיליפ ק. דיק בכיכובו של שוורצנגר. הנה זה שוב, רק כדי להדגיש את רמת הגיחוך: סיפור של פיליפ ק. דיק, בכיכובו של ארנולד שוורצנגר. הסיפור, והתסריט שנכתב בעקבותיו, עוסק כרגיל אצל דיק בנפתולים חידתיים של זהות, זיכרון וטבעה של המציאות. שוורצנגר עוסק, כרגיל, בשבירת צווארים וניפוץ עצמות, ו"זיכרון גורלי" הוא אחד הסרטים הכי אלימים וטראשיים שלו. כששוורצנגר לא מפרק לאנשים עצמות עם אפקטים קוליים מושקעים או משתמש בעוברי אורח תמימים כמגינים אנושיים, הוא מקבל מכות בביצים. הסרט הישן היה מלוכלך, אלים, מטורף ומטופש - והמעריצים הרבים שלו אוהבים אותו בדיוק בגלל זה.

המושג "רימייק" מאוד גמיש, ויכול להתייחס לכל דבר בין חזרה אחד-לאחד על תסריט של סרט קודם ‏לבין סרט חדש שבינו לבין המקור אין שום דבר משותף מלבד השם. ‏במקרה הזה, מתברר שזה באמת רימייק: אמנם הסרט מתרחש כולו על גבי ובתוך כדור הארץ, ולא במאדים, אבל הסיפור הוא כמעט בדיוק אותו הסיפור כמו בסרט הקודם. גם הפעם דאגלס קווייד (אז שוורצנגר, היום קולין פארל) הוא פועל פשוט בכדור הארץ העתידני, שסובל מחלומות משונים, ושואף ליותר; גם הפעם הוא משתכנע ללכת לחברת "ריקול", המספקת זיכרונות של פנטזיות לפי דרישה, ומבקש הרפתקה כסוכן חשאי.
משהו בהשתלה משתבש, קווייד מוצא עצמו נרדף על ידי כל העולם, וכשהוא מגיע הביתה הוא מגלה שאשתו היא לא באמת אשתו, חייו הם לא באמת חייו, והוא עצמו אינו מי שהוא חשב שהוא. אבל מה בעצם קובע מיהו האדם - הזיכרונות שלו או המעשים שלו? ואולי בעצם כל העניין הוא חלק מהזיכרון המושתל של ריקול, שסיפקו לקווייד - או מי שלא יהיה - בדיוק את מה שרצה? כל אלה הן שאלות מרתקות שאין לקווייד זמן להתעמק בהן כי יורים עליו.

הבמאי הפעם הוא לן וייסמן, הידוע בזכות עיצוב ויזואלי מוצלח, סצינות אקשן מגניבות, והעובדה שהוא בעלה של קייט בקינסייל ונוטה לשתף אותה בסרטיו. כל התכונות האופייניות שלו באות לידי ביטוי כאן, כולל הבקינסייל. העולם העתידני מעוצב מעולה: הטכנולוגיה העתידנית שממלאת כל פינה בפריים מגניבה ואמינה. כדי שלא יחשדו בסרט ‏ברצינות מדעית, חלילה, יש בו גם מעלית-ענק שנוסעת מבריטניה אל אוסטרליה דרך ליבת כדור ‏הארץ, רעיון אווילי לגמרי ומאוד מגניב.‏ לאחר שרוב שטח העולם זוהם, המשאב היקר ביותר בשטחים המעטים שנשארו הוא מרחב מחיה, ולכן הבנייה היא לגובה, ולגובה, ולגובה. לא בניינים גבוהים וחלקלקים, אלא מה שנראה כמו ערימות של שכונות עוני שנזרקו זו על גבי זו. המרחב התלת-מימדי הזה משמש לכמה סצינות אקשן ומרדפים מעולים, שבהן אנשים, מכוניות ושוטרים רובוטיים נעים בכיוונים מפתיעים. נבצר מבינתי למה דווקא הסרט הזה לא מוקרן בתלת-מימד; מבין כל סרטי האקשן של הקיץ הזה, אין ‏סרט שדורש את זה יותר ממנו. ‏

 

הדבר היחיד שפוגע בחוויה הויזואלית הוא בוהק העדשה האופקי, אותו טרנד משונה ומטופש שמשום מה אף סרט מדע בדיוני לא יכול היום בלעדיו. כשג'יי. ג'יי. אברהמס עשה ב"סטארטרק" ו"סופר 8" שימוש מוגזם בבוהק עדשה, כולם צחקו עליו. וייסמן משאיר את אברהמס הרחק מאחור במידת האובססיה שלו לבוהק עדשה אופקי. לפעמים יש יותר בוהק מתמונה.

לעומת חדוות האלימות של הסרט המקורי, הסרט החדש הוא סטרילי: יש אלימות, אבל אין דם, ויש צבא של ‏שוטרים רובוטיים שתפקידם היחיד הוא לשמש בשר-תותחים, כך שאפשר יהיה לחסל אותם ‏בסיטונאות, לכרות ידיים ולפוצץ ראשים בלי באמת להרוג אף אחד. ‏

כל זה נחמד, ובתור סרט אקשן עתידני, "זיכרון גורלי" החדש" עושה את העבודה. אבל למה היה צריך לערב בעניין את פיליפ ק. דיק? אם כבר עושים רימייק ל"זיכרון גורלי", אפשר היה לחזק את הנקודות שבהן הסרט הקודם היה חלש - לשים פחות דגש על נשים עם שלוש שדיים ויותר על משחקי מציאות ודמיון. במקום, הרימייק לוקח את הבסיס העלילתי של הסרט הקודם, לא מוסיף לו דבר ורק מחליף אקשן אחד באקשן אחר. השאלה הגדולה, "זה אמיתי או חלום?", כמעט שלא זוכה להתייחסות, ובעצם כל עניין "ריקול" בסרט הוא רגע כמעט זניח בעלילה.

העלילה ב"זיכרון גורלי" החדש כמעט זהה לסרט הישן; האקשן טוב הרבה יותר; המשחק פחות גרוע. בקיצור, מרוב הבחינות האובייקטיביות זהו סרט טוב יותר, ‏ובדיוק משום כך הוא יישאר זניח, בעוד הסרט המקורי ישמור על מעמד של סוג של ‏קלאסיקה טובה-רעה. כששוורצנגר דיקלם "אם אני אינני אני, אז מי אני בכלל?", זה היה מופרך במידה כזאת ‏שהיית חייב להתאהב בסרט, או לתעב אותו. כשקולין פארל אומר את זה, זאת סתם עוד שורה בעוד ‏אקשנון קיץ.‏

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...