פמיניזם בייבי: "ריקוד מושחת" הוא כלל לא סרט על ריקוד

במלאות 25 שנה ליציאתו, פרשני "ז'ורנל" מסבירים מדוע "ריקוד מושחת" הוא אחד הסרטים החשובים שנוצרו באייטיז, ולא רק בעולמן של בנות ה-12. זהו סרט שמנסח את מבחן הבגרות המוסרי האולטימטיבי ובד בבד מציג סיפור אהבה זוהר בפשטותו

מאיר שניצר ומיכל ישראלי | 17/8/2012 8:35 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
זה נראה כמו ניצול מיני בוטה. שכן פטריק סווייזי, אם העלילה מצדיקה זאת ואם לא, מצולם בעיקר כשהוא חשוף חזה ומובלט שרירים. אך מותר לסלוח למפיקי "ריקוד מושחת", שהרי משמרות התקינות הפוליטית של זכרי תבל לא ממש מקפידים בנקודה הזאת. בוודאי לא בסרטים המיועדים אך ורק לצריכת/ צריחת נערות.

"ריקוד מושחת", מעין "דמדומים" ארכיאולוגי, הוא לא באמת סרט על ריקוד. הוא סרט מפורש על מין ועל התפתחותה המינית של הנערה האמריקאית, בתו של השכן מהפרבר האמיד. כל אחת מהן שיננה את המנטרה ההיא - מה שמתחיל בזירת המחול בהצמדה הדדית של אגן ירכיים נגמר בסופו של דבר במרפאה מאולתרת להפלות מלאכותיות. והסרט הזה, שנוצר בשנת 1987, בשלהי עידן רונלד רייגן ובשיא פאניקת האיידס, מרבה להתחלק עם קהל הצופות הנרחב שלו בסצנות המייצגות את שני קצוות המין הלא בטוח.
מתוך הסרט
מוותר על הפנטזיה של האביר על הסוס לבן לטובת מהלך התבגרות מורכב בהרבה. ''ריקוד מושחת'' מתוך הסרט

מלכתחילה מוותר הסיפור על הפנטזיה הנושנה של האביר הרכוב על גב סוס לבן לטובת מהלך התבגרות מורכב הרבה יותר, שמתבטא בחצייה חושנית של גבולות המותר והאסור, ברומן חטוף עם הערס השכונתי ובכמיהה בלתי מוסווית לקבל אישור אבהי למהלך הזה, שעוקר את הנערה מסמכותו הבלעדית של הגבר הראשון בחייה, כלומר אבא, לטובת בחירה חופשית שלה עצמה.

התסריטאית אלינור ברגשטיין אינה ממתינה זמן רב על מנת לפתח את הרעיון הבסיסי הזה, וכבר במשפט הפותח את הסרט ניתן לו פתחון פה. קריינות הרקע, שמדגישה כי מדובר בזיכרונות הנעורים של זו שעומדת להשחית דרכיה, ממקמת את סיפור המעשה בקיץ של 1963, כלומר ברגע האחרון לפני חיסול הסמכות האבהית הקולקטיבית באמריקה - כמה שבועות לפני רצח הנשיא קנדי ואובדן התמימות של הבייבי בומרס, שהיו הדור הראשון, התמים, שנולד לאחר קרבות מלחמת העולם השנייה.
השורות שברגשטיין הכינה לתסריט רק באות להדגיש, עד כמה שזה נשמע מגוחך, את הכוונה הפוליטית הישירה שהיתה לה כשכתבה את "ריקוד מושחת". גיבורת סיפור המעשה מכונה בפי כל "בייבי". אך ברגע אינטימי, במיטה עם מושא חלומותיה הסקסואליים, היא חולקת עמו את סודה הכמוס: שמה האמיתי הוא פרנסס, היא לוחשת לו, על שם האישה הראשונה אי פעם (פרנסס פרקינס) שכיהנה כשרה בממשלה אמריקאית. ורש"י בוודאי היה מפרש זאת: גם יפה וגם אופה.

המוזר הוא שכל כוונותיה הפוליטיות של התסריטאית גויסו אך רק לקידום הנושא הפמיניסטי. בפן הסוציולוגי, לא פחות חשוב, היא כלל לא נוגעת. מדובר במעשייה רומנטית המתחוללת בפנסיון בהרי הקטסקיל שבאפ-סטייט ניו יורק, באזור תיירותי המכונה "רצועת הבורשט ", שבו היו מפוזרים עשרות, אם לא מאות, בתי הארחה שיועדו אך ורק לבני העדה היהודית. גם הדמויות בסרט עצמו נושאות שמות משפחה כמו האוזמן, קלרמן או שומכר. עד כאן הכל צמוד למציאות של שנות השישים. אלא שהסרט עצמו מקפיד להתנזר מאזכור מוצאם של היהודים הטובים האלה, שלא לדבר על הבלטת המאפיינים האתנוגרפיים שלהם. כאילו "ריקוד מושחת" הופק בשנות השלושים, בעידן שבו הוליווד דיברה יידיש, אך מסיבות חברתיות טקטיות הכחישה את קיומם של היהודים באמריקה.



וחזרה למסרים הפמיניסטיים. בדרך המפותלת עד לסצנת הסיום, כלומר עד ההכרה הגואלת של האב בחירויות הבחירה של בתו, מעבירה אותו בייבי/פרנסס מבחן לגמרי לא פשוט. היא מזעיקה אותו בחצות הליל להגיש עזרה בהולה לחברתה, שזה עתה עברה הפלה טראומטית. אבא, רופא בהכשרתו, נאלץ לעבור סוג של מבחן חניכה - להכיר מקרוב בעובדות החיים שגם בתו התמה עלולה בקרוב להיתקל בהן. מעין הכנה מוקדמת לקראת הסצנה החותמת את הסרט, שבה הוא סולח לבייבי שלו, והיא ניצבת לידו, הדורה בשמלתה הלבנה - המדים המוסכמים של החתונות הנכספות. כמו בשלה לאותו הרגע, שעוד בוא יבוא, שבו ימסור אותה אבא לידי חתנה המיועד. // מאיר שניצר

בת 17 הייתי

בפעם הראשונה שצפיתי ב"ריקוד מושחת" הייתי בת 8. לאחת מחברותיי היתה קלטת של הסרט, והיא עברה בין כל בנות הכיתה בסבב. מובן שאחרי אותו הסבב כל אחת מאיתנו המשיכה לצפות בסרט עוד עשרות פעמים לאורך השנים. ואחר כך עוד עשרות פעמים.

למרות שאני לא מאמינה גדולה בחלוקה מגדרית של תוצרים תרבותיים, את טקס החניכה הזה - הצפייה בפרנסס "בייבי" האוזמן (ג'ניפר גריי), נערה בת 17, עוברת קיץ מטלטל שבסופו תהפוך לאישה - גבר לעולם לא יבין. לקח כמה שנים ונדרשה חשיפה לטיפוסי נשים נוספים בקולנוע ובטלוויזיה עד שיכולתי להעריך כראוי עד כמה היתה בייבי גיבורה נשית ייחודית. בניגוד לרוב מעמד הביניים האמריקאי השלו והחי-חיי-נוחות - בתקופה שבה הסרט מתרחש, תחילת שנות השישים, עוד ניהלו חיים כאלה - היא אוחזת כבר בגיל 17 במודעות פוליטית וברגישות לבעיות העולם ושמה לעצמה למטרה לנסות לשפר אותו.

 



ועם זאת, וכיאה לגילה, בייבי היא גיבורה תמימה. היא טרם חוותה קושי אמיתי בחייה. ג'וני (פטריק סווייזי, שממש בסוף השבוע הזה היה חוגג את יום הולדתו ה-60 לו היה בחיים), המורה לריקוד שבו היא מתאהבת במהלך נסיעה משפחתית לאתר נופש, הוא האיש שיעזור לה לזהות זאת, ובתמורה הוא עתיד ללמוד ממנה דבר או שניים על אודות התעקשות על עקרונות.

ג'וני הוא אמנם המבוגר מבין השניים, שלא לומר החסון בין שניהם, אך הוא מתגלה כחלש מבייבי, ולא רק בגלל מעמדו הכלכלי. הוא כל כך חושק בחיים הנוחים שאנשים מהמעמד החברתי של בייבי מקיימים, שהוא נותן למנהליו להתעמר בו ולנשים מבוגרות יותר להתייחס אליו כאל רכוש במקרה הטוב וכזונה ממין זכר במקרה הרע. העיקר שיזרקו לעברו עוד כמה דולרים. בנקודה הזאת מתייצבת בייבי בפני מבחן הבגרות האולטימטיבי: האם הבחורה התמימה לכאורה שמוכנה להילחם עבור צדק כאידאה - במהלך הקיץ היא מצהירה על רצונה להירשם ללימודי כלכלת עולם שלישי בקולג' ולהצטרף לחיל השלום - תפעל בנחישות גם ביחס לעוולה המתרחשת מתחת לאפה, באופן מעשי הטומן בחובו השלכות על מציאות חייה, ולא רק כתיאוריה? וחשוב מכך - האם היא מסוגלת לעשות זאת בלי לשפוט את ג'וני?

התשובה היא כן. בייבי נשארת נאמנה לעצמה ובוחרת לראות את כל האנשים כשווים לה, בעודה פועלת על פי סולם ערכים השונה מזה של הסביבה. קצת כמו אצל הולדן קולפילד, זהו סולם ערכים טהור שעדיין לא הוכתם על ידי עולם המבוגרים. אפילו אביה הרופא שמשמש לה מודל לחיקוי מצליח ללמוד ממנה שיעור על חמלה ועל אנושיות.

אבל גיבורה נשית, חזקה ומעניינת ככל שתהיה, לא היתה יכולה להפוך לבדה את הסרט הזה למשמעותי כל כך. זה גם החיבור הרומנטי בין בייבי לג'וני שמצליח לזהור על רקע שאר סרטי הז'אנר הנוסחתיים. האהבה של בייבי וג'וני אינה גדולה, דרמטית. זהו קשר אמין המתפתח בצורה טבעית והגיונית. כל אחד מהם ממלא באופן מדויק את החלל שהיה חסר בחיי האחר: בייבי הצעירה והחכמה רק מחכה שמישהו יכיר בה כאישה הסקסית והחזקה שהיא הופכת להיות; וג'וני הלוהט רוצה שמישהי תכיר בכך שהוא לא רק פרצוף יפה וגוף חטוב, אלא אדם מלא רבדים שרק מחכה להזדמנות לנהל שיחות משמעותיות עם מי שלצדו, ופתוח ללמוד, אפילו מנערה צעירה.

מתוך הסרט
מלמדים אחד את השני שיעורים חשובים על החיים. בייבי וג'וני מתוך הסרט

גם אם הסרט זוכה לסוף טוב, הוא אינו בדיוק הסוף ההוליוודי הקלישאתי, שכן הצופה יכולה להניח שהשניים לא יזכו להמשיך לממש את אהבתם. סיפור האהבה שלהם ייגמר בתום הקיץ באופן בלתי נמנע. בייבי תחל את לימודיה בקולג', כמתוכנן , וג'וני ימשיך בחייו כמדריך ריקוד במקום אחר, או כחבר באיגוד הצבעים. הוא אולי עבר שינוי רגשי, אבל אין לשינוי הזה משמעויות בשטח.

אבל בזמן אחר, במקום אחר, אם השניים היו גרים באותה העיר, אם בייבי היתה מבוגרת יותר, זו היתה יכולה להיות אהבה שנמשכת לאורך שנים. אהבה שלא מבוססת על קלישאות מוגזמות שתוסרטו על פי נוסחה ידועה מראש, אלא חיבור אמיתי, אמין, מרגש, בין שני אנשים שרואים זה בזה את מה ששאר העולם אינו בהכרח רואה. וגם אם הם יחזרו כל אחד לעולמו, לפחות הם הרוויחו שיעור חשוב: היא - שיש לה יכולת מדהימה לאהוב; והוא - שהוא ראוי לאהבה מהסוג הזה. // מיכל ישראלי

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...
קבלו עיתון מעריב למשך שבועיים מתנה

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים