בנאדם וקוסם: 25 שנה למותו של שייקה אופיר
היום לפני 25 שנה הלך לעולמו שייקה אופיר האגדי. דורון שפר (לא הכדורסלן), שהיה באייטיז הילד הכי מפורסם במדינה, שיחק בגיל 10 לצד אופיר בתפקיד הראשי בהצגה "המלך מתיא הראשון" בהבימה. לרגל יום השנה הוא נזכר בשייקה אופיר שלו
ככל שהשנים עוברות מתחוור לי יותר ויותר המזל הגדול שנפל בחלקי לשחק לצד שייקה אופיר. אמנם הייתי ילד בן 10, אבל ילד שחקן לכל דבר, עם מספיק ביטחון ומוטיבציה ואהבה לתחום. אני מחשיב את צירוף המקרים שגרם למפגש המקצועי בינינו למשמעותי ובעל ערך רב, לא רק בגלל ששיחקתי לצד האיש יוצא הדופן הזה, אלא גם בגלל דברים שנדמה שתרמו לי רבות להמשך חיי.
ייתכן שמבלי להבין זאת למדתי משייקה איך להיות שחקן טוב יותר, אולי גם קצת בנאדם טוב יותר, בעיקר בדרך של שהייה לצידו על הבמה ברגע נתון. זה אולי הזיכרון החזק ביותר שיש לי ממנו מאותן שנים. אני עומד מולו על הבמה, מכיל את העוצמה שלו ומנסה להירגע לתוך הרגע. אני חושב שחוויתי את הרגע החי הזה לא מעט, וזו מתנה לא קטנה. החשמל שנבע ממנו על הבמה. ההווייה שלו על הבמה. הוא היה כוכב אמיתי, והייתי קרוב אליו מאוד כדי להרגיש זאת, וחף מידיעה או דעה על הרקע העצום שלו. גם לא לדעת הייתה מתנה. חוויתי אותו נטו, בלי רגשות ודעות מוקדמות. אז עוד לא ידעתי להעריך שמדובר באחד הכשרונות הגדולים ביותר שאני מכיר עד היום. את זה גיליתי רק אחר כך.
אני זוכר היטב את הרגע הראשון שראיתי את שייקה, בבית המורה בתל אביב, בהקראה של המחזה. אני מוכרח להודות שהתחושה הראשונה שעלתה בי היא שהוא נראה לי זקן מאד ושברירי. מה שמדהים אותי במחשבה הזו הוא שזה בדיוק מה שהופך אדם לאמן גדול. במציאות אתה רואה משהו שלא מרשים אותך במיוחד, אבל די מהר אתה מתוודע לעצמה הפנימית, האנרגטית, לחיוניות ולכריזמה. בעיניי הוא היה הכל ביחד. חד ורך, רגיש ונוקשה. והיה לו קול מיוחד.
הזיכרון הבא שלי משייקה אופיר קשור בכך שהוא טרח להתייחס וללמד אותי שחשוב להביט בעיניים. אני זוכר את השיעור הזה היטב בהקשר של הסצנה בחזית כשאנו לבושים במדי צבא. אני חושב שזה שיעור פשוט וגדול. הוא אמר את זה בצורה נחושה ורכה ואני מיד ניסיתי ליישם. במילים אחרות - הוא לימד אותי אומץ. לא לברוח מהרגשות. הרי הכל היה שם בתוכי אבל אני התקשיתי לתת לזה ביטוי. אני משוכנע ששייקה היה מורה גדול ומרגיש שזכיתי לקבל ממנו שיעור. ואיזה הבדל גדול זה בכל הגוף כשמביטים בעיניים. צריך לכתוב על זה שיר.
זיכרון נוסף ומקסים שיש לי הוא ששייקה לימד אותי פעם לעשות הרפיה בחדר ההלבשה. אני זוכר במעומעם ששכבתי והוא הנחה אותי להרפות את הגוף ולתת לו מנוחה כשאני מתרכז כל פעם באיבר אחר. גם סבתי עשתה לי שיעור דומה ואין ספק שזה שיעור חשוב. מוכרח לציין שעם הקצב של העולם היום יותר ויותר קשה להרפות ולהירגע.
אני זוכר את עצמי עומד מולו על הבמה, וכנראה שלא ידעתי את זה אז אבל הייתי הקהל שלו, משתאה מביצועיו ומיכולותיו הפיזיות. הוא החליף שבעה תפקידים בהצגה "המלך מתיא הראשון" שהייתה תפורה עליו. כמה מרהיב כמלך הציפורים הציפורי, ואז כמלך העצוב הלירי, השרמנטי, וכמובן בתור השחקן שמנחה את מתיא הילד לעולם התיאטרון.
כששייקה נפטר הייתי בן 12 ולא באתי להלוויה. אני זוכר את עצמי עומד בסלון וחלק ממני מבין שמשהו פה לא בסדר, אבל זה לא היה מספיק בתודעה כדי לבקש לבוא. אני לא יודע איך לפרש את מה שעבר עלי, אבל אין ספק שיש לי תחושת אשם על כך. אני יכול רק בכנות לשער שלא ידעתי איך להתמודד עם זה, ולהתנצל.
כמה שנים אחר כך צפיתי ב"השוטר אזולאי" שהוא עד היום אחד הסרטים הכי טובים שאני מכיר, והבנתי לאחר מעשה עד כמה המפגש הזה איתו היה נדיר, ואני באמת מרגיש שבורכתי.
אבל הדבר היפה ביותר שאני יכול לומר על שייקה מנקודת הראות של הילד שהייתי הוא שהוא היה נחמד אלי. שהוא היה בנאדם, והתייחס אלי כמו שרוב הילדים רוצים שיתייחסו אליהם, לדעתי. בגובה העיניים, לא כאל ילד קטן, לא בהתנשאות, או התנקמות, לא בגילוי כזה או אחר של קנאה (דבר שחוויתי לא מעט), רחמים, או התעלמות. הרגשתי יחס שווה כאל מבוגר, יחס מכבד וחמים.
שנים אחרי שהתגברתי על הקשיים שליוו אותי בשנים האלה נותרתי עם תחושה נעימה של גאווה על המתנות שקיבלתי על הבמה ומחוץ לה. אני חושב שאני מנסה לשמור אמונים גם לאהבה שלי לתיאטרון, גם לעולם הילדים, ובאופן כללי לקסם שיכול להיווצר פתאום ולרתק אותך למצב ולבנאדם. שייקה היה כזה, גם בנאדם וגם קוסם.
דורון שפר הוא זמר יוצר ומורה למוזיקה. בילדותו כיכב בטלוויזיה ובתיאטרון בהצגה "המלך מתיא הראשון" לצידו של שייקה אופיר. מאז הלחין מוזיקה לקולנוע ותיאטרון, הוציא את ספר הילדים "מה עושים כשחבר נעלם" שכתב עם שיר אבירם, ובאחרונה יצא אלבום האולפן השלישי שלו, "תודה על זמנכם" שמו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם