ראשי » תרבות » קולנועגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

קשקשנות טסטוסטרונית: כוכבי "בלתי נשכחים 2" מזכירים חבורה של זקני סיירת

"בלתי נשכחים 2" הוא סרט חסר היגיון או טעם טוב. מה שעומד לזכותו הוא הניסיון (הכושל) לחרוג משגרת האקשן המוכרת תוך כדי הבעה הומוריסטית

לא רק שמותיהם של דני דימבורט, אבי לרנר ובועז דוידזון - העומדים מאחורי ההפקה הזאת - מזכירים את ישראל, אלא בעיקר עיצוב הדמויות הראשיות: אותה חבורה של זקני הסיירת, שאצה להם הדרך לחוות מחדש את ניחוחות הנפלם ואת רעד האקשן הישן והטוב ההוא. אך לא על השיח הציבורי ברפובליקה המזרח תיכונית שלנו מתבססת עלילת "בלתי נשכחים 2", כי אם על שרידים מאוחרים של המלחמה הקרה בין הגושים, שנמוגה מהעולם כבר לפני שני עשורים.

כמו במזרח התיכון של הימים האלה, גם הבסיס לסכסוך הדמים בסרט זה הוא הנשק הגרעיני, שאין להרשות את כניסתו למשחק הפוליטי העכשווי. במכרה עמוק כלשהו במעבה האדמה, באזור הפראי של הבלקנים, הטמינו הסובייטים כמה טונות (!) של פלוטוניום, וז'אן קלוד ואן דאם עושה הכל על מנת להניח ידיים פליליות על האוצר הזה, שמאפשר שליטה מוחלטת על פני כדור הארץ. מובן שסילבסטר סטאלון, כשהוא מגובה בדולף לונדגרן, בצ'אק נוריס, בג'ט לי ובמצטיינים אחרים מהסיירת הקרבית, לא יכול לעמוד אדיש לנוכח האיום הברור על שליטתה של אמריקה על פני תבל ומלואה. כך באה לעולם עוד עלילה גדושה בפיצוצים ובנחשולי אש. ולרגע אין לשכוח שגם ברוס ויליס וארנולד שוורצנגר מציצים מפעם לפעם אל תוך הסצנה האולטרה מגטונית.

היגיון אין פה, וגם לא טעם טוב או חוש מידה. מה שבכל זאת עומד לזכותה של ההפקה המסורבלת הזאת הוא הניסיון לחרוג משגרת האקשן המוכרת והמעייפת, אל צורות שונות של הבעה הומוריסטית. נכון הוא שמגבלותיהם המולדות של מרבית הזכרים שלוהקו ל"בלתי נשכחים 2", בכל הקשור ליכולות משחק מול מצלמה, אינן מאפשרות פיתוח קומי של הסצנות, אבל מותר להוקיר את עצם הניסיון (הכושל) לייצר מעט צחוקים מתוך הקשקשנות הטסטוסטרונית.

סם פקינפה הגדול היה הראשון שהגה עוד ב-1969, בסרט "חבורת הפראים", את הרעיון המבריק לכנס יחד כמה גברים קשישים, שבעברם התפרנסו מזריעת מוות, אל מבצע מקיף אחרון שיביא להנצחתם בהיכל התהילה של המאצ'וס. לפני שנתיים הסיר סטלונה את האבק הארכיוני מעל הרעיון הזה, כשחידש אותו בפרק הפותח את סדרת "בלתי נשכחים", שאותו הוא לא רק כתב אלא גם ביים. הפעם, בסרט ההמשך, ויתר סטלונה לסיימון ווסט, במאי אקשנונים ("קון אייר", "טומב ריידר"), על פונקציית הבימוי אך נותר האיש שמאחורי התסריט. כלומר מאחורי העילגות הרעיונית.

 

כמו בפרק הקודם, שהתחולל באחד מהאיים הקאריביים, גם הפעם ניצבת הישות האלוהית מאחורי משימות הקרב של זקני הסיירת. ברוס ויליס, בתפקיד מיסטר צ'רץ' (כלומר כנסייה), הוא המטלטל את היחידה הגריאטרית ממקום מרבצה הקבוע - בר של אופנוענים חובבי מטאל - אל משימתם בחצי האי הבלקני. כל זאת כדי לכפר על חטא שעשו בעברם. בול כמו בתפיסות העולם השולטות בכנסייה הקתולית. והפעם, שומו שמים, הוא מצרף אל חבר הנוהמים גם בחורה ממוצא סיני, שמבינה בעיקר במחשבים, בקונג פו וברובי צלפים. אם נביא בחשבון את העובדה שסטלונה משוטט בסרט כשהוא מצויד בשפם ייחודי, המזכיר את שפמו של הבלש סהלן (מגיבורי הקומיקס "אהלן וסהלן נגד כנופיית החומוס" מאת קובי ניב ודודו גבע), ברור לכל שיש לנו פה צוות מנצח.

הבמאי ווסט (ואולי גם צוות ההפקה הישראלי) הבין שלא העידון המחשבתי הוא המאפיין את הקליינטים הטבעיים של המוצר הזה (בהצגה היומית ביום שני נצפו בעיקר בחורי ישיבה נרגשים, שהסתופפו באולם ההקרנה החשוך). לכן נשמט מיד האלמנט ההגיוני, שאמור לייצר סביבה נכונה לסדרות הפיצוצים הקרויות פה עלילה. את התחליף האפקטיבי לעלילה, וגם לבימוי, ניתן בהחלט לאתר בתוך מערכת הסאונד הרועמת, שנאלצת הפעם לעבוד שעות נוספות.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...