בין שתי ערים: הספר שנולד תוך כדי גמילה מאלכוהול
"תמונה דבלינאית", ספרו של אנריקה וילה-מטאס, יוצא מברצלונה ומגיע לדבלין כדי לקונן על מותה האטי של הספרות. "הטריק הוא להעמיד פנים שאתה מת ואז לצאת למסיבה", אומר הסופר בראיון לז'ורנל
אחרי רגעי ייאוש, שבמהלכם חשבתי לבטל את הראיון, הגיעה הישועה. לעזרתי נרתם מתרגם הספר איתי רון, ישראלי שחי בברצלונה כבר 13 שנים, אחרי שהגיע לעיר מתוך תשוקה לשפה הקטלאנית, וכיום עובד בתור מתרגם ספרות ובתור מדריך תיירים בעיר. במהלך התרגום קשר רון קשרי ידידות עם מחבר הספר, סופר בעל שם בספרד שספרו תורגם ל-29 שפות. וילה-מטאס, שנראה מרוצה מהראיון המשולש, מספר שחלום שהיה לו בתקופה שנגמל מאלכוהול הוא שהוליד את הספר.
"ראשיתו של 'תמונה דבלינאית' היא בחלום שהיה לי לפני שש שנים בבית החולים שבו אושפזתי, מפרפר במשך כמה ימים בין חיים למוות", הוא מספר. "היה בחלום איזה כוח אדיר שמעולם לא חוויתי כמותו. איכשהו נדמה היה לי שאי אפשר להעביר את העוצמה המוזרה הזאת, שכאילו נבעה מעולם אחר. חלמתי שאני נמצא בדבלין, עיר שאף פעם לא ביקרתי בה, ושם באיזה פאב חזרתי לשתות, וכשיצאתי לרחוב המרוצף - רחוב שבחיים לא ראיתי, אבל נראה לי בחלום מוכר מאוד - פשוט קרסתי על המדרכה כשאני חבוק בזרועותיה של אשתי, ממרר בבכי, מתייפח על הצער שבחזרה לטיפה המרה".
פרפר במשך כמה ימים בין חיים למוות. אנריקה וילה-מטאס
צילום: גטי אימג'ס
ומה קרה לאחר מכן?
"כעבור כמה חודשים נסעתי לדבלין, מלא סקרנות, ולא מצאתי את הפאב שראיתי בחלומי, אבל לא יכולתי לשכוח מה חלמתי. ואז ביציאה מבית הקברות גלסנווין חלף על פניי צעיר שפניו דמו להפליא לפניו של סמואל בקט. באותו רגע החלטתי להתחיל לכתוב את הרומן הזה על דבלין, רומן שהוא בעצם על סופר אלכוהוליסט לשעבר שהזמנים המודרניים רמסו אותו. אני חושב ש'תמונה דבלינאית' כולו הוא בעצם מעין מסע למרכז החלום ההוא".
יש קשר בין דבלין, העיר שג'ויס מציג כרקובה, לבין ברצלונה, בירת התיירות?
"הן בקטלוניה והן באירלנד יש כיום פוליטיקאים לאומנים קטנים, ושתיהן מוטרדות בעניין העצמאות שלהן. נראה גם שלקתוליות יש השפעה ניכרת על השאיפות של אזרחיהן. חוץ מזה אין הרבה קשר בין ברצלונה לדבלין. ממש כמו ברומן שלי, אני חושב שהכניסה לדבלין צריכה להתרחש במעקפים גדולים. כמו שזה מתבטא באופן מופלא בעמוד הראשון של'פיניגנז וייק' של ג'ויס. חלק מהגדולה ומהמסתורין
הקשורים לבירה האירית נמצא מחוץ לה: חצי האי הואת', הגבעות המקיפות את מפרץ דבלין, עיירות קטנות כמו בריי וסנדיקוב, מגדלי השמירה הצופים על החוף, מפרצוני הרחצה הקטנים המתהווים בין הסלעים, נמלי הדייגים הזעירים, הצוקים החוגרים את קו החוף. נסיעה ברכבת הפרברים לאורך החוף מאפשרת התבוננות במשחקי האור המרהיבים על הים ובשמים בימים הארוכים ביותר בשנה".
הכל התחיל מחלום. "תמונה דבלינאית" כריכת הספר
"זו עיר שהפכה בשנים האחרונות לוולגרית מרוב תעשיית גאודי בגלל נחילי התיירים המציפים אותה. אליה ניתן להיכנס ישירות: אין בה מסתורין, ודאי שלא בפרברים סביבה".
פרט לכעסו של וילה-מטאס על תעשיית גאודי בברצלונה (כעס שאיתי רון תומך בו במהלך השיחה), גם הספרות בכל העולם, לדעתו וכפי שמופיע ברומן, הפכה לתעשייה: "תעשיית הספרים חיסלה לאט לאט את הספרות הגבוהה, לכן מתקיים בספרי מסע הלוויה. אבל קלטתי במהרה שטקס הפרידה הטרגי הזה אמור להיות קומי בלבד, פרודיה משעשעת על הלוויה. תמיד קיים הסיכון של התייחסות לנושא ברצינות גדולה מדי. זה עלול להביא לתוצאה ההפוכה, כלומר יש סכנה שאני הוא זה שאקבור את הספרות במו ידיי. אני נזכר בשורה מאיזה שיר קולומביאני: 'לא מתתי, רק יצאתי לבלות...'. אני חושב שהטריק הישן והבדוק הזה עובד גם כאן - עליך להעמיד פנים שאתה מת, ואז לצאת למסיבה".
אגב מסיבה, האם יש קשר בין "יוליסס" של ג'ויס, שבו יש קרנבל ארוך, לבין ספרך, שהוא מלנכולי ומהורהר יותר?
"'תמונה דבלינאית' הוא לא רומן על ג'ויס ובשום אופן לא רומן על דבלין. אבל הוא אכן לוכד את הלשד ואת החיוניות של ג'ויס ושל 'יוליסס', באותו אופן שהוא לוכד את תמצית הספרות האירית. אם אצל ג'ויס משורטט מסלול בעיר שבה חיי היומיום מובילים אל עיר המתים ולמוות, הרי שבספר שלי המסלול מוביל למותה האפשרי של הספרות. יותר מסצנות קונקרטיות מ'יוליסס', נראה שהספר שלי מבקש ללכוד את רוחו. למשל, מוצאו היהודי של הגיבור, לאופולד בלום, משמש נדבך חשוב ב'יוליסס'".
אבל בלום לא יהודי.
"בלום הוטבל לנצרות שלוש פעמים, ואמו היתה נוצרייה, כך שאינו יהודי לפי ההלכה. כך גם אמו של סמואל ריבה (גיבור הספר), שהמירה את דתה לקתוליות ועל כן גם ריבה עצמו אינו יהודי".
המוצא היהודי יכול להביא לדיכאון, אבל נדמה שבמקרה של סמואל ריבה ההחלטה להפסיק לשתות תרמה לכך יותר.
"מוזר בעיניי שאתה מזהה תחושת דיכאון וחידלון אצל ריבה, כי אני חושב שכמעט ההפך הוא הנכון. אמנם ריבה נואש, אבל הודות לייאוש שלו הוא מצליח להשתקם בכל תחומי החיים. הוא אפילו מצליח ללדת את הסופר החבוי בו. בנוגע להפסקת השתייה, היא גורמת קודם כל לכך שאתה רואה מולך את המציאות כפי שהיא. אני הכרתי את החוויה והגבתי עליה באופן הכי פשוט, ואם תרצה כמעט ילדותי: אני מרכיב משקפי שמש כשאני יוצא לרחוב".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם