"היו זמנים באנטוליה": רגעים קטנים של פיסות מציאות
"היו זמנים באנטוליה" של הבמאי הטורקי נורי בילה ג'יילאן הוא יצירת מופת שמאתגרת את סבלנותו של הצופה. למרות שחלק גדול ממנו מתנהל בחשכה כמעט מוחלטת, מחפה על כך עושר ווקאלי
''היו זמנים באנטוליה'', בימוי : נורי בילה ג'יילאן, טורקיה 2011
כולם מדברים על הקול. "היו זמנים באנטוליה" מתוך הסרט
בלילה קודר וזעוף גשמים מלווה כומר רחום איזשהו נידון למיתה אל עמוד התלייה, הממתין לו בקצה העיירה. הדרך הולכת ומתארכת, וללא הרף נשמע ברקע קול יבבות האסיר המבכה את מר גורלו. הכומר שומע ומחריש, אך כשגוברים והולכים קולות הנהי של הנידון למוות, קוטע אותו הכומר ברוגזה רבה. "חוצפן שכמותך, אתה הוא זה שבוכה?!?", הוא גוער בו, "אני עוד צריך לעשות את כל הפאקינג דרך הזאת בחזרה".
יש באנקדוטה הזאת, שכתב היינריך פון קלייסט, כדי להדגים את מעגלי החיים שבהם שרויים גיבורי "היו זמנים באנטוליה" - יצירת המופת של נורי בילה ג'יילאן, הנוטלת על עצמה את משימת מיפוי השכר והעונש, החסד והרחמים, שמשמנים את גלגלי השיניים המניעים את מערכת האיזונים האנושית.
המסגרת העלילתית של היצירה עוקבת אחר משימה שבשגרה המוטלת על צוות שיטור, שחוקר מקרה רצח שהתחולל באזור כפרי במרכז טורקיה. חשוד ברצח, יחד עם שותפו למעשה, מובלים בשעת לילה אל אתר הפשע על מנת לאתר את מקום קבורת הקורבן. בין המלווים ניתן למצוא שופט-חוקר, רופא, קצין משטרה, נהג פטפטני וכמה כפריים המצוידים באתי חפירה כדי לחלץ את הגופה מקברה הארעי. החשכה שמסביב, ואולי דווקא הטקטיקה של בזבוז זמנם של החוקרים, מביאות את החשוד העיקרי ברצח לתעתע במלוויו, והוא מרבה להצביע אל מקומות שונים, סותרים זה את זה, כיעד של החיפושים בלילה.
השעות נוקפות, והרעב מתגנב לכרס המרוקנת של החוקרים. אלה מעירים באישון ליל את המוכתר הכפרי, והוא מזדרז ומתקין עבורם ארוחת מלכים, המוגשת להם על ידי בתו היפהפייה. בעודם לועסים צלעות טלה עסיסיות, מפציע השחר, והרוצח מתרצה לחשוף את מקום הקבורה האמיתי. גופת הנרצח נשלפת מהאדמה ומועברת לבית חולים מקומי. שם, בשעת בוקר, עורך פתולוג את הניתוח שלאחר המוות, בעוד פקיד בית המשפט מלווה את הפרוצדורה כולה בהקלדת הדוח, שיוגש מאוחר יותר לאישורו של השופט החוקר. תם ונשלם ההליך הרשמי, שכמובן עוד יוסיף ויתסיס את מערכות היחסים שניטוו בין הגברים השונים במהלכם של הלילה והבוקר השגרתיים-טראומטיים.
והנה כי כן, סרט שבו לא קורה שום דבר. בעצם, השעה הראשונה (מתוך השעתיים וחצי) שלו מתחוללת בחשכה כמעט גמורה, והצופים מוזמנים לצפות-או-לנחש את האירועים השונים המתרחשים-או-לא על הבד. זאת ועוד: חולפות 45 דקות עד ששני הגברים, שמאוחר יותר יצטיירו כגיבורי העלילה, מחליפים ביניהם מילה ראשונה. ומאותו הרגע ואילך, השניים - השופט והרופא - כמעט אינם חדלים משיחה ביניהם, שנשענת בעיקר על ניסיון משותף לפענח את אותו רגע גורלי בחיים, שבו אדם מחליט באופן וולונטרי כי הגיע זמנו ללכת. לא, זו לא החלטת ההתאבדות, אלא החלטת ההתאיינות - התחנה הראשונה בדרך הנסיגה אל האין.
בינתיים מתמלא הבד בעושר ווקאלי. כולם מדברים על הכל. על הסמיכות האידיאלית של היוגורט, על מגבלות בלוטת הערמונית, על הסכנות שבעישון, על היתרונות של בשר טלה, על סוגים של תרופות והשפעותיהן וכמובן על יופיה של בת המוכתר. רגעים קטנים של פיסות מציאות, מהסוג שהיה חביב על המספר הרוסי צ'כוב, שהשפעתו הגדולה על ג'יילאן ניכרת בסרט זה, כמו גם בחמשת סרטיו הקודמים, שכעת מוקרנים כולם בחמישה סינמטקים ברחבי הארץ.
"היו זמנים באנטוליה" הוא סרט המאתגר את סבלנותו של הצופה ולעתים גם את רף ציפיותיהם של רוכשי הכרטיסים מיצירת אמנות מאז'ורית. ההבנה העמוקה של ג'יילאן ששום פוזה יומרנית עדיין לא הפכה שום סרט ל"חשוב", מצטרפת אל המסורת הסיפורית שראשיתה בסרטי ז'אן רנואר הצרפתי, ושיאיה המאוחרים בולטים ביצירתו של עבאס קיארוסטמי האיראני, כמו גם בכמה סרטים מתוצרת רומניה שהוצגו בשנים האחרונות.
בראיונות עמו גילה ג'יילאן שהוא ביסס את "היו זמנים באנטוליה" על התנסויות אישיות של אחד מידידיו, שעשה את שנות ההתמחות הרפואית שלו בהרי אנטוליה. לא מן הנמנע שגם לסרט הקוריאני המעולה "זיכרונות מרצח", שעשה בונג ג'ון-הו ב-2003, שמורות כמה מניות בכורה בעבודתו העכשווית של ג'יילאן, המשכיל לרתום להצלחה המרטיטה הזאת את היומיום האפרורי, ובלי לאבד לרגע את מיתוס האב הנעלם, שהוא התשתית האמיתית לעלילת הסרט, אך קשה לדון בכך בלי לחשוף כמה מסודות הסיפור.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם