חד קרן: קרן ברגר עושה מה שבא לה
לא בכל יום פוגשים שחקנית מוערכת שמתלוצצת על חשבון הלוק של ירון ברובינסקי (שותפה לסרט "2 בלילה"), שרואה בטלנובלות במה חתרנית להעברת מניפסטים פמיניסטיים, שמדברת בשוויון נפש על סקס ועל עירום ומציעה להראות למראיין את הציצים. אבל היום כן
"פעם, בקרב דשא עם מקלות, לא הייתי זהירה כל כך, אז קיבלתי מקל לעצם של הגבה הימנית, מקום עם הרבה כלי דם. ואז נפתח שם גייזר כזה של דם. כולם סביבי נורא מודאגים ונלחצים, ורק אני מאוד מרוצה מאיך שהדם נראה מאוד יפה כשהוא נספג בחולצה הלבנה שלי. כולם אמרו לי להפסיק את האימון, אבל אני הייתי בעניין להמשיך אותו. יש בזה משהו מאוד מרגש, בלהיפצע ממכות, כמו בסרט 'מועדון קרב'. זה נראה לי מאוד אסתטי, טיפות של דם על חולצה לבנה. נשארה לי צלקת נורא יפה. אבל לא אכפת לי, אני טוטאלית. אם אני אוהבת משהו, אני 200 קמ"ש בתוך זה".
פרגני עוד דוגמה טוטאלית.
"גם במערכות יחסים אני טוטאלית. פגשתי פעם בחור בתל אביב, דרך חברות. הוא היה כאן בחופש. דיברנו כל הלילה, ובבוקר הוא אמר לי דברי אהבה כאלה ואחרים. הוא אמר: אני עוד לא נפרד ממך. בעוד שבוע אני בא לאסוף אותך מנמל תעופה נריטה ביפן. אמרתי לו, בסדר. אחרי יומיים קניתי כרטיס ושבוע אחרי פגישתנו הראשונה טסתי אל הבחור ליפן. הייתי שם שבועיים וחצי והיה מהמם, יצא מזה קשר רומנטי שנמשך כמה חודשים. כמובן שבהזדמנות זו גם התאמנתי הרבה שם בהומבו דוג'ו עם מורה יפני לאייקידו בן 80. בכל זאת, הייתי במקום שבו המציאו את האייקידו".
את המשמעת העצמית הזו מגייסת ברגר, 32, גם לטובת הקריירה שלה. בין השאר השתתפה בסדרות "אולי הפעם", "קטמנדו", "יחפים", "אדמה" ו"האלופה" ובהצגות "סיפור פשוט", "מחילה" ו"פרידות", והפכה לאחת השחקניות הצעירות החמות בשטח. בקרוב תופיע גם בסרט "בננות" של איתן פוקס.
בימים אלה עולים לאקרנים שני סרטי קולנוע עצמאיים בהשתתפותה, שברגר הצטלמה אליהם במקביל: "אף פעם לא מאוחר מדי" של עדו פלוק
זה הימור, להשתתף בסרטים עצמאיים.
"שני הסרטים נוצרו בשלב מאוד ראשוני בגל הקולנוע העצמאי, וזה היה נורא מרגש להיות חלק מזה. מרגש שאפשר לעשות דברים לבד ולא צריך לחכות שהקרנות יממנו אותך, כי אפשר לחכות ככה שנים. עכשיו כבר עושים הרבה סרטים כאלה, והשנה בפרסי אופיר כבר יש קטגוריה של סרט פרינג'. זאת רוח חדשה".
"2 בלילה" המרגש והמשעשע (בין השאר משחקים בסרט קרן מור, דביר בנדק ועידו רוזנבלום) השתתף כבר ביותר מ-25 פסטיבלים ברחבי העולם וקטף פרסים רבים (ובין השאר זכתה ברגר על תפקידה בסרט בפרס המשחק הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע של אודסה). הטיזר לסרט אומר כך: "בעיר בה הכל אפשרי, בחור ובחורה מנסים למצוא את הבלתי אפשרי - מקום חניה".
ברגר וברובינסקי מגלמים את התפקידים הראשיים של שני זרים הנפגשים בבר תל אביבי ומחליטים להמשיך את הלילה יחד. הם נוסעים לביתה, אך כאשר הם מגיעים ליעדם הם מגלים שאין מקום חניה. במהלך חיפושי החניה הם נסחפים למסע לילי, מתמודדים עם עצמם וזה עם זו ופוגשים דמויות שונות ומשונות. הסרט משך תשומת לב תקשורתית ראשונה בארץ זמן רב לפני יציאתו לאקרנים. כדי לגייס כספים להפקתו מכרו ורנר וברובינסקי כרטיסי כניסה פיקטיביים להקרנות עתידיות, וכך סייעו למעשה הצופים העתידיים במימוש הפרויקט.
ברובינסקי וברגר עבדו ביחד גם בעבר, כששיחקו זוג בסדרה "אולי הפעם". "בגלל זה ממש לא התרגשתי להתנשק איתו בסרט. בכלל, הוא גם לא נראה כזה להיט, כאילו מה, הוא לא כזה גבוה והוא די מכוער. סתם, סתם. האמת היא שהוא פרטנר משגע. בתקופת הצילומים 'אולי הפעם' עברתי תקופה קשה של פרידה מבן זוג והוא היה ממש הסלע שלי. אפילו במייקינג אוף של הסרט רואים אותי נתלית בו בין הסצנות. יש בינינו חיבור נורא טוב".
עוד חברה טובה של ברגר מהתעשייה היא השחקנית ורד פלדמן. מתברר כי לא פעם יצא לשתיהן להיבחן לאותו תפקיד. כשהתחרו על התפקיד הראשי בסדרה "אולי הפעם" פלדמן קטפה אותו, ולעומת זאת כשהתמודדו זו מול זו על התפקיד ב"2 בלילה", ידה של ברגר הייתה על העליונה. אל חשש, זה לא נגמר במכות. "אם חברה שלי מקבלת תפקיד מהמם, אני אגיד לה, אני מקנאה בך. אבל אני לא ארגיש שזה על חשבוני", היא אומרת.
"יש לי חברות מאוד טובות שהן שחקניות מוכשרות, ואנחנו מתחרות על הרבה תפקידים. אנחנו עוזרות אחת לשנייה מבלי לחשוב שזה בא אחת על חשבון השנייה. אנשים שאני משתדלת להחזיק קרוב ללבי הם אנשים נדיבים ושופעי טוב. אם במאי לוקח שחקנית לתפקיד כנראה שהייתה לו סיבה לקחת את השחקנית לתפקיד. זה לא משהו אישי. יש שחקנים שמתרסקים כשלא לוקחים אותם. תחשוב שכל הזמן אומרים לך לא, שאתה מקבל דחיות על בסיס שבועי, זה הרי פסיכי. אבל אם אני נופלת מתפקיד זה לא אומר שהבמאי לא אוהב אותי וזה לא אומר שאני שחקנית מחורבנת. יכול להיות שזה סתם בגלל שאני לא דומה לדמות של האמא".
ברגר, 32, נולדה בפתח תקווה לאב רופא שיניים ולאם המשמשת אוצרת במוזיאונים ברחבי העולם. "ההורים שלי מפרגנים לי מאוד, אבל שמע סיפור על אמא שלי. לפני עשר שנים ישבתי אתה ברכבת. בדיוק התחלתי לקרוא לראשונה את 'אנה קרנינה'. ואז אמא אומרת לי: תראי איזה מגניב זה להיות סופר. אתה יכול לעשות דברים שאתה לא מעז לעשות במציאות. אתה יכול להמציא לך חיים, להוציא לפועל את החלומות הכי פרועים שלך, אתה יכול להתאבד. כן, כמו אנה קרנינה. היא פשוט עשתה לי ספוילר. בכל אופן, בשבילי להיות שחקנית זה כמו להיות כותב, זה דרך להיות אנשים אחרים".
בגיל עשר עברה המשפחה לתל אביב. "אני בנאדם לא נוסטלגי בצורה קיצונית", היא אומרת. "אני גם לא מייפייפת את העבר. בכל פעם כשאומרים לי, 'יו איזה כיף היה כשהיינו בתיכון', אני אומרת: 'לא, בכלל לא היה כיף'. נורא מצחיק אותי כשחברים מצלמים תמונות, וצופים בתמונות כבר בסוף אותו יום ומתרפקים עליהן. זה מזכיר לי שיש קטע שירד בעריכה בסרט '2 בלילה', שבו הדמות שמשחק ברובינסקי חוטפת התקף אלרגיה, ודקות ספורות לאחר מכן הוא אומר לי: 'את זוכרת את התקופה שהיה לי התקף אלרגיה?'. זאת אמירה מדויקת על העניין הזה, שאנחנו כל הזמן יושבים ומעלים גירה על זיכרונות שלנו מלפני חצי שנייה".
כשבגרה למדה משחק, בין השאר אצל רותי דייכס, וסיימה תואר ראשון בתאטרון ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. כבר במהלך הלימודים השתתפה בסרט הטלוויזיה של אורי ענבר "שתיקת הצופרים", ומאוחר יותר השתלבה בתאטרון "יידישפיל". בהמשך, ובמעבר חד, שיחקה בטלנובלות "ילדות רעות" ו"האלופה"; "היחידה שבולטת לטובה היא קרן ברגר", נכתב באחת הביקורות על "ילדות רעות", "שמביאה משהו שהוא טבעי יותר ולא כופה על המצלמה צעקות או מניירות בסדר גודל של תאטרון יווני".
"עשיתי את זה לפני שנים, כשרק התחלתי לעבוד", מתנצלת ברגר. "וחוץ מזה אני חושבת שאלה היו תפקידים מגניבים. זאת הפעם הראשונה שהיתה דמות נשית של לסבית בפריים טיים. קודם היה רק את אבשלום פולק ששיחק גיי בפלורנטין. בכלל, טלנובלות היו בית ספר בשבילי. ויש עניין בטלנובלות שאתה יכול להעביר בהן משהו מאוד חתרני. ב'האלופה' דיברתי על מניפסט של פמיניסטיות רדיקליות, משהו קיצוני. החתרנות התבטאה בסדרה גם בדמות ראשית של טרנסג'נדר ששיחק שי קדימי, שבסוף זוכה לאהבה עם שחקן הכדורגל. כך שאני לא חשה חרטה על התפקידים האלה".
ובכל זאת, בעולם התאטרון לא יריעו לך על התפקידים בטלנובלות.
"שיהיה לקהילת התאטרון לבריאות. יש גם אנשים מהתאטרון שעושים טלנובלות, לא נעים להגיד. תראה, אין ספק שזאת עשייה שפחות תגמלה אותי. עשיתי את זה בתחילת הדרך, והיום זה פחות מעניין אותי. בכל מקרה, היום אין יותר טלנובלות, יש ריאליטי. לריאליטי לא אלך. לעולם לא אלך ל'האח הגדול'. להיות נצפית ברגעים אינטימיים 24 שעות ביממה, זה לא מתאים לי".
מעבר ליופיה שובה הלב, יש איזו אמביוולנטיות מסקרנת באישיותה של ברגר, שילוב מפתיע בין נשיות וילדותיות, בין נגישות ומסתורין. "מצד אחד יש בה משהו מאוד רגוע, מצד שני משהו קצת 'קוקואי'", אומר הבמאי רועי ורנר.
במהלך הקריירה שלה הספיקה להשתתף בלא מעט סצנות נועזות: היא שיחקה לסבית ב"ילדות רעות", הצטלמה עירומה לגמרי לסדרה "יחפים", וגם ב"אף פעם לא מאוחר מדי" יש לה סצנת עירום. "אמרתי לאבא שלי, 'תקשיב, יש לי סצנת מזמוזים בסרט'. אז אמר לי: 'פסדר'. כשאמרתי לו שיש עירום הוא אמר: 'אז אני לא בא'. אבל אחרי שנייה הוא אמר לי: 'טוב, אני אבוא, אבל אני לא אסתכל'. ברור שזה לא עניין רגיל, הוא הרגיש מבוכה".
אותך זה לא מביך?
"נכון, ראו לי, אבל זאת לא אני. מי שמצולמת בעירום זאת הדמות שלי. כשחברים שלי מצלמים אותי אני מאוד נבוכה מזה, אבל אם מציבים מולי מצלמה קולנועית, ההיחשפות הפיזית זה לא ביג דיל בשבילי, ואני יכולה לעשות דברים שבלי מצלמת הקולנוע אני לא עושה. באיזה יקום אחר הייתי יכולה להתנשק עם ירון ברובינסקי? אין סיכוי שזה היה קורה".
את לא מפחדת מטייפ קאסט?
"המיניות מופיעה בתפקידים שלי בצורות שונות. ב'האלופה' הייתי בחורה שלא בקשר עם המיניות שלה. אבל מין זה משהו שכולם מתעסקים איתו, לא? עם כל הפוריטניות שמציפה אותנו היום, לדעתי סקס זה אחלה. תעשו הרבה!
"מורתי הדגולה רותי דייכס אמרה לי בשיעור הראשון שיש לי מזל, כי יש לי טייפ קאסט מאוד נרחב. ולמזלי זה כך, כי התפקידים שאני מקבלת מאוד שונים אחד מהשני. אני יכולה להיות אפילו לוחמת קונג פו. יאללה, שמישהו מהקוראים ירים את הכפפה, אני מתה לשחק בסרט מכות. או מרדפי מכוניות, גם הולך".
הדמות שלך בסרט אוספת גבר מהבר. עשית את זה פעם?
"זה נשמע כמו לאסוף כביסה. . . לא זוכרת. . . יכול להיות שכן. אני פוגשת אנשים בברים, כן".
לא בפייסבוק, זה בטוח, כי אין לך פייסבוק.
"המציצנות של פייסבוק לא נעימה לי. מי זה האנשים האלה? למה אני צריכה לראות אותם בבגדי ים?".
מדורי הרכילות דיווחו גם כי ברגר נצפתה עם אורי גוטליב. היא אומרת שהם חברים טובים, לא מעבר לזה. ורנר מספר שבכל מקום בעולם שבו הוקרן הסרט, ניגשו אליו אחרי ההקרנה גברים וביקשו לברר אם ברגר פנויה ואם אפשר להעביר לה את הטלפון שלהם. גם חבר של כותב שורות אלו, ששמע שאני עומד לראיין את ברגר, התחנן שאמליץ עליו. ברגר מחייכת במבוכה, ואומרת: "בדיוק התחלתי להתרועע עם מישהו. זה קשר מקסים, מרגש וחדש, שנמשך כמה שבועות. לא מישהו מהתעשייה. בעבר היה לי חבר צלם וחבר במאי, אבל לא עבדתי איתם".
ברגר שיחקה פעמיים דמויות של לסביות, גם בסדרה "ילדות רעות" וגם בסרט "המלחמה השנייה" שביימה תמר גלזרמן. מאז רבים בקהל וגם בתעשייה משוכנעים שברגר לסבית גם במציאות. ברגר מודעת לכך היטב. "אני לא לסבית", היא מכריזה בנחישות. "שיחקתי פעמיים דמויות של לסביות אז חושבים שאני לסבית. ליהקו אותי לדמויות של לסביות כי לסביות הן בחורות יפות, וחוץ מזה שפשוט התאמתי לדמויות. זה כמו ששיחקתי קיבוצניקית וחשבו שאני קיבוצניקית, למרות שאני ילדה עירונית. אני לוקחת את זה כמחמאה שכולם חושבים שאני התפקיד שגילמתי. זה אומר שאני עושה את העבודה שלי כמו שצריך. נורא הצחיק אותי שמישהו אמר לי: הדמות ששיחקת נורא דומה לך - יש לכן אותן עיניים".
חוץ מלחשוב שאת לסבית וקיבוצניקית, במה עוד טועים לגבייך?
"אני לפעמים מרגישה כמו עלה נידף, ואחר כך אומרים לי 'יו, היית כזאת רגועה'. זה כנראה בגלל שיש לי את המבט הקולי הזה. לדעתי זה משהו שקשור לפיזיונומיה מסוימת, משהו בשרירי הלחי. אבל חברה אמרה לי פעם: אם היית מתעסקת בכל רושם שגוי שהשארת על מישהו, היית נכנסת לעסק שלא נגמר".
השלב הבא, לפחות על פי התוכנית הברגרית, הוא חו"ל. היא דוברת עברית, אנגלית, רומנית, צרפתית, איטלקית ויידיש, ויש לה כבר סוכן ברומא. "אני מקווה לשחק בהמון סרטים בהרבה מקומות", היא אומרת. "אני רוצה ללמוד עוד מלא שפות. לחזור להתאמן באמנויות לחימה. לקרוא הרבה ספרים. לאכול מלא עוגות. יש משפט יפה של המשורר תיאודור רותקה, שמסכם את הכל: 'אני לומד בהליכה לאן עלי ללכת'".
אומרים על שחקנים שהם קמלים בלי קהל.
"הכרה זה אחלה וברור ששחקן מתקיים מול קהל, אבל מה שאני גיליתי בחלוף השנים שאם אין בך הערכה לעצמך, לא משנה מה ירעיפו עליך מבחוץ, זה לא יידבק. בנאדם יכול להיות בשיא תהילתו ולהרגיש מבפנים נבוב. לא יעזרו לו כל ערימות ההכרה האלו. בתחילת דרכי, לא משנה כמה בחוץ אמרו לי 'את מהממת, את מהממת, את מהממת', עדיין הרגשתי מבפנים שאני מעפנית. הרגשתי חוסר ביטחון במשחק שלי, הרגשתי לא יפה במיוחד. זאת קלישאה של תהילה, החור שצריך למלא. הייתה לי תחושה שעוד שנייה יעלו עלי, שאני לא יודעת מה אני עושה, ויעיפו אותי מכל המדרגות. אבל כנראה שההורים שלי עשו עבודה טובה, כי למרות הספקות בעצמי, היה לי איזה מנוע שהמשיך. עד היום יש לי ימים כאלה".
עוד איזו סנסציה, לקינוח?
"הייתי פעם גבר".
לא מספיק. כבר שמענו סיפורים כאלה.
"לא מספיק, הא? או-קיי, בסדר. אז אולי אני אראה לך כאן, בבית קפה, את הציצים שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם