זהות מקושקשת: "זהות גנובה" הוא סרט אקשן בינוני
"זהות גנובה", החדש בסדרת המרדפים הקולנועית, הוא מופע קינטי רעשני שלשם נוחות נכנה אותו סרט. אל תנסו לדמיין מה קורה כשהוא מתנסה בדיאלוגים
''זהות גנובה'', בימוי : טוני גילרוי, ארה''ב 2012
נקודת המוצא הבסיסית של סדרה קולנועית זו, המבוססת על דמויות שהגה הסופר המנוח רוברט לדלום, גורסת כי הסי.איי.איי הוא ארגון שמסוכן בעיקר לאמריקה השאננה, ועוד יותר מכך למי שמשרת בו. זהו ארגון עלום פנים, שיעשה הכל על מנת להנציח את המשך שליטתו ביקום, אפילו על חשבון הבוסים שלו, בין שהם ראשי מחלקות, ראשי מדינות זרות או אפילו הנשיא האמריקאי בכבודו ובעצמו. מובן שבתוך ארגון הזדון הזה, ממש כמו בתופת המיתולוגית, יש צדיק בודד שנזעק להציל את אמריקה המאוימת, רק כדי לתת לסי.איי.איי סיבה טובה לרקום עוד איזו מזימת נקם, שתתאים לפרק הבא בסאגה.
ותחילה לסקופ של הסרט, המיועד לא רק לעיניים אמריקאיות, אלא גם (ואולי בעיקר) לכמה דמוקרטיות נוספות. מתברר כי חלק מלוחמי העילית של סיירות מובחרות כאלה ואחרות עברו תהליך של השבחה כימית, שהפך אותם ליעילים יותר מהבחינה המבצעית, אך בה בעת עיקר מתוכם כל רגש אנושי. ונניח (אפשר להירגע, הנחה זו באה פה רק לשם הדגמה, ואינה משקפת אירועים אקטואליים) שכמה מלוחמים מעוקרי-אנושיות אלה מצליחים בהמשך חייהם להעפיל לעמדות השפעה פוליטיות, ולהנהיג את מדינותיהם - איך אמורים להתמודד עם הסיטואציה המסוכנת הזאת עמיתיהם להנהגה הדמוקרטית, או גרוע מכך, האוכלוסייה כולה?
ג'רמי רנר הוא אחד מקבוצה של סוכנים שעברו את ההשבחה הכימיקלית, ועקב כך הוא בבחינת מכונת לחימה שנותנת מענה לכל מזל"ט מאיים, או אפילו לתותח של טנק. במרוצת תקופת הכשרתו נאלץ לוחם הסיירת המשוכלל הזה להתמכר לתרופות הניתנות לו על ידי מפעיליו. וכך יכולים ראשי סוכנות הביון והזדון לשלוט על סוכניהם/חייליהם כאילו אלה לא יותר מנרקומנים הממתינים למנת הסם הבאה שלהם. ובינתיים המעבדות של הארגון הנפשע מוסיפות לשכלל את הלוחם האולטימטיבי, והנה כבר נפלט מפס הייצור אבטיפוס גרסת 2.0, הנשלח להתמודד ולהוציא לפנסיה (כלומר לחסל) את רנר, המשתייך לדגם הקודם.
מותר להתייחס ל"זהות גנובה" כאילו אינו אלא עוד סרט אקשן. אבל עדיף לגשת אליו כמו אל מאבק הרואי של מכונה שנוצרה במעבדה במדענים שבראו אותה. הכל על פי דגם ההתנהגות שעוצב כבר לפני 30 שנה ב"בלייד ראנר".
רנר, למשל, כורת ברית נאמנות עם הדוקטורית רייצ'ל וייס, שהיא מומחית לשיפור הגזע, ובמעבדות שבהן עבדה עבור הסי.איי.איי פותח הווירוס שמשפר את טיב הביצועים האנושיים. כדרכם של מדענים, גם דוקטור וייס מגלה באיחור רב שהיא שימשה רק כלי בידי בני השטן, המנסים כעת לסלק אותה מהמסלול. לכן היא, המוח, חוברת לרנר, הגוף, ויחד הם יוצאים להכות באויב הנסתר וברשת שליחיו בכל מקום ומקום. ב"זהות גנובה" מדובר ברצף של אתרים מוכי רוע שתחילתו באלסקה, ולאחר מכן שיקגו, ניו יורק, וושינגטון, סיאול הקוריאנית, קראצ'י בפקיסטן ולבסוף מנילה בירת הפיליפינים.
יריות ישירות, צליפות מרחוק, הפצצות מהאוויר, שריפת בתים, מתקפת זאבים, מרדף ג'יפים, מרדף אופנועים והמון וירוסים נגועים המופצים בין בני אדם בלתי מחוסנים בעליל. זהו התפריט שזוללים רנר ודוקטור וייס במרוצת העלילה, או מוטב לומר במהלך המופע הקינטי הרעשני, שלשם נוחות נכנה אותו סרט.
כמקובל בסרטי סדרת הזהות הזאת, הדגש היחידי מושם כאן על תנועה הטורדת את העין, והפרעה מתמדת באוזן. הפעם, אולי בגלל החלפת הבמאי, מתחוללת גם תפנית נרטיבית מסעירה במוצר התזזיתי הזה. לפתע, משום מקום, נופלת על הסרט סצנה באורך של כדקה וחצי, שבה נדרשים המשתתפים - מדובר דווקא בשתי שחקניות - ללעוס מול המצלמה דיאלוגים של ממש, ואפילו להשתדל ולעצב דמות ורגשות. מיותר כמעט להוסיף שהמשימה עולה ברע.
ובאשר לפונקציית הבמאי שאוזכרה כאן זה עתה: פול גרינגראס, בעל סגנון ההגשה האנרגטי שביים בתנופה קינטית ותוך ניצול טכניקות עריכה מתקדמות את שני הפרקים הקודמים בסדרה, הוחלף הפעם בטוני גילרוי, החיוור ממנו בהרבה. גילרוי ("מייקל קלייטון", " משחק כפול"), שהשתתף בחיבור התסריטים לכל סרטי הסדרה, זכה הפעם לקידום משמעותי, אך הגיע לג'וב החדש שלו כשהוא חסר התאמה, וניתן לחוש בזה באופן המנומנם (הכל יחסי) שבו הוא מעצב את רצף הבום-בום והטרח-טרח, שלשם נוחות נכנה אותו רצף עלילתי.
ארבעה שחקני איכות - אדוארד נורטון, סקוט גלן, סטייסי קיטס, דיוויד סטרתרן - מגלמים את הרשעים מהסי.איי.איי, וכולם עושים זאת בסטריאוטיפיות המקובלת. מובן שווייס ורנר גרועים אפילו מהם, בעיקר משום שיש להם יותר זמן מסך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם