בשנה הבאה: המתנות התרבותיות שאנחנו רוצים לראש השנה
לכבוד השנה החדשה, כותבי nrg מאחלים לעצמם שג'סטין טימברלייק יחזור לעשות מוזיקה, שהקומדיה הישראלית תתרומם ושמשינה יוציאו שיר אחד ראוי. אה, וגם עבודה חדשה. שתהיה שנה טובה
כתיבה של סדרה קומית היא עניין מסובך. יצירה של טקסט שכל מטרתו לגלגל אנשים מצחוק כרוכה בדרך כלל בחדר אפוף עשן סיגריות, מלא באגו, גדוש בכותבים שמתווכחים בקולי קולות אך בה בעת גם נהנים. הכותבים הללו זקוקים לזמן. יש לאפשר לקול שלהם להבשיל, לתזמון להתפתח, לדמויות להתחבב. אפילו סיינפלד הייתה מביכה למדי בפרק הפיילוט, ובזמנים אחרים, סבלניים ותמימים פחות, ספק אם הייתה מבשילה לכדי גדולת הסיטקומים בכל הזמנים.
התנאים בעולם הטלוויזיה הישראלי חותרים תחת הסיכוי הקלוש שתצמח כאן סדרה קומית טובה באמת. השוק קטן, הכסף פצפון, הסבלנות אינה קיימת. התעשייה רוויה בציניות ובניסיון לייצר רייטינג גבוה, קל ומהיר. זו הסיבה לאינפלציה המביכה של עיבודים לסדרות אמריקאיות מהאייטיז והניינטיז, שאף אחד מהם לא צלח. גם הסדרות המקוריות סובלות כל אחת מנכות שמרחיקה אותן קילומטרים משלמות. ל"רמזור" היו בערך שלוש דקות טובות מדי פרק, שהוקפו בניסיונות נואשים להתחנף לצופים וללחוץ באכזריות על אותו פאנצ'ליין אומלל; "החיים זה לא הכל" התיישנה אחרי חצי עונה לערך; "יום האם" איבדה בדרך למסך את כל החן והאנושיות של דניאלה לונדון דקל, ונותרה חיקוי חיוור למיזנתרופיות של "תרגיע" ו"ניצבים" הנפלאות; "מסודרים" הייתה גרסה ישראלית חביבה ל"הפמליה", לא יותר. נותרנו עם "קרובים קרובים" אחת, שהייתה אקטואלית בפרהיסטוריה, כלומר כששלט כאן השבט הלבן. ישראל הרב תרבותית זקוקה לקולות אחרים.
יש סיבה נוספת לשממה הקומית: זוהי מדינה רצינית עד אימה. הזירה הציבורית הישראלית נטולת הומור באופן קיצוני, במיוחד בתקופת בנימין נתניהו. בעוד נשיא ארה"ב מפציץ בדיחות בערב המסורתי עם כתבי הבית הלבן, ולא מהסס גם ללגלג על עצמו, ראש ממשלת ישראל הרציני עד אימה מתחזק עמוד פייסבוק עמוס בבדיחות קרש. כל רגע יכולה לפרוץ כאן מלחמה, כל שניה צומח איום קיומי, בכל דקה מאבד ישראלי (או אלפיים) את עבודתו. למי יש כוח, או רצון, לצחוק? תגידו תודה שאתם בחיים.
למרות זאת, השנה האחרונה סיפקה תקווה. "הפרלמנט" הוכיחה מה קורה כשלוקחים את הכשרונות הגדולים בשוק, סוגרים אותם בחדר ומאפשרים להם להתפרע. אלו היו בסך ארבעה פרקים קצרים עד כאב, אבל הם היו מדויקים, חדים ובעיקר ישראלים. אי אפשר להעתיק דמות כמו שאולי ואמציה מדבר ממש כמו דור ההורים של אותו שבט הלבן מ"קרובים קרובים". ניתן לקוות שיוצרי "הפרלמנט" יקבלו בשלב מסוים די זמן וכסף כדי ליצור את הסיטקום הישראלי המושלם. כי צריך קצת יותר מאוויר כדי לחיות, ולמען האמת, לאחרונה נעשה די מחניק כאן. // אודי הירש
בעולם הפופ, נכון לעכשיו, יש רק יוצרת אחת פעילה שבאמת ראויה להופיע ברשימת המוזיקאים הגדולים בכל הזמנים - ביונסה. אבל בעוד לצד הלהיטים המושחזים והלא יאמנים שלה היא גם חוטאת פה ושם בבלדת אר אנ' בי לא מוצלחת, ג'סטין טימברלייק הוא למעשה אמן הפופ היחיד שפועל במיינסטרים ומייצר פופ מושלם. אבל לקרוא לג'סטין טימברלייק מוזיקאי בימים האלה זה כמעט כמו לקרוא לסקרלט ג'והנסון זמרת. הוא בחר להתמקד בקריירת המשחק שלו, ובכל פעם שצצה שמועה שהוא חוזר לאולפן הוא ממהר להכחישה. אז בבקשה, ג'סטין, עבור אלה מאיתנו שסוגדים לג'יימס מרפי וסובלים מקרלי ריי ג'פסן, שאתה קרן האור היחידה שלהם בזרם המרכזי של הפופ, אנא - ברינג סקסי בק עוד פעם אחת. // מיכל ישראלי
ככל שזה נוגע לישראל, דייוויד פוסטר ואלאס היה עד לא מזמן סוד של יודעי ח"ן, שסיפרו לכל מי שרצה לשמוע שמדובר בסופר הגדול בעולם, שאף אחד לא כותב כמוהו, שאין לנו מושג מה אנחנו מפסידים. ואז הוא התאבד, מה שמוכיח שאין דבר שסופר אמריקאי לא יעשה כדי שיתרגמו אותו לעברית. מאז יצא כאן הקובץ המופלא "ילדה עם שיער מוזר" ולאחרונה גם המסה המבריקה "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", והתברר שהמיסיונרים צדקו כל הזמן: הוא באמת עד כדי כך טוב. עכשיו נותר רק לבקש עוד, עוד, עוד, את הכל, בבקשה. ותודה מראש. // רע כהן
בגרות היא דבר בלתי נמנע, ואהבת הנצח שלי למשינה, הלהקה שהיא באמת פסקול חיי, הפכה מאז האיחוד המיוחל של 2003 ממשהו אבסולוטי ומובן מאליו למשהו מורכב בהרבה. כי למרות שהאהבה הגדולה שלי למשינאים לגמרי חיה ובועטת, ועדיין תוכלו למצוא אותי מגנה עליהם כמו חייל נאמן על ממלכתו, הספקות והתסכול שהם גורמים לי בשנים האחרונות, עם שירים לא טובים מספיק והופעות סתמיות, הולכים ומשתלטים גם על מה שנשאר מאותה הערצה גדולה ועיוורת.
אז הנה, כמעט עשר שנים מאז האיחוד הגדול יש לי בקשה אחת ליובל בנאי ושלומי ברכה, שנייה לפני שהם מתיישבים על הכורסה המסתובבת של "דה ווייס": שיר אחד. אני לא מבקשת ש"תחזרו אחורה" או "תעמדו במקום", כמו שאמנים שלא הוציאו להיט כבר עידנים אוהבים לטעון להגנתם, אלא עוד שיר קנוני אחד שיעמוד בשורה אחת עם "רכבת לילה", "אנה", "שלח לי מלאך", "אהובתי", "ברחובות שלנו", "למה לי פוליטיקה עכשיו" ו"נגעה בשמיים" וכל האחרים. שיר אחד, והילדה הקטנה שאהבה אתכם מהרגע הראשון תחזור להאמין בכם ולאהוב אתכם לנצח. כמעט כמו פעם. // מיה אבידן
פרסומת או לא פרסומת, בתקופה שבה הטלוויזיה הישראלית אמנם פורה אך לרוב לא קולעת, "סנאי סנאי" היא מוצר מרענן מאוד על המסך, גם אם מדובר במסך קטן יותר. עבור מי שלא מכיר את מקורות ההשראה של סדרת הרשת, שהיא למעשה קמפיין שיווקי של גולדסטאר, היא אולי רק מצחיקה, אבל מי שצפה ב-The Trip יכול לזהות פה הומאז' מהדרגה הגבוהה ביותר. שלא כמו סדרות ישראליות אחרות שנשענות על מקור זר (במקרה הזה מדובר בסדרה בריטית), "סנאי סנאי" רחוקה מאוד מלהיות העתקה בוטה וחיוורת. היא לוקחת את הבסיס המרגש והמקורי של מערכת יחסים מורכבת בין קומיקאי שטחי ומצליח לאחד מתוחכם יותר ומצליח פחות ומציגה אותו - דווקא בניגוד למקור המאופק - מהסצנה הראשונה. מעבר לכך שבתור סדרה מדובר במוצר מוצלח, אם כך הולכות להראות הפרסומות שלנו בשנים הבאות, בכלל יש סיבה להיות אופטימיים. // מיכל ישראלי
ב"איך להיפטר מהבוס" הדבילי ומשובב הנפש יש רגע אחד מכמיר לב: זה שבו מפציע על המסך השחקן וונדל פירס. הדמות של פירס בסרט היא ספק מחווה לבאנק מורלנד, הבלש בעל הלב הענק שגילם ב"הסמויה". רק שבאנק הוא דמות רבת רבדים, בעוד השוטר שעוצר את שלושת הטמבלים שמנסים לנקום בבוסים המטורפים שלהם הוא בחור משעמם ונטול הומור. הרגעים האפרוריים שלו על המסך מוכיחים שמחוץ למרחב המחיה של יוצר "הסמויה", דייויד סיימון (שנתן לפירס תפקיד מרכזי למדי גם ב"טרמיי"), פירס כבר לא ישחזר את ימיו הגדולים.
פירס הוא מסוג השחקנים שלא הייתי מעוניין יותר להיתקל בהם בקולנוע אפל, מחוץ לסדרה שהעלתה אותם לגדולה. מעטים הם בני המזל כאידריס אלבה, שמצליח ב"לות'ר" לא ליפול מרגעיו הגדולים כסטרינגר בל מ"הסמויה", או מייקל קנת וויליאמס – עומאר בשבילכם – שזכה לתפקיד מפתח בסדרה גדולה לא הרבה פחות, "אימפריית הפשע". גם כרמלה סופרנו (אידי פאלקו) הצליחה לעבור בצורה חלקה ל"האחות ג'קי" ומייקל סי הול הצליח להתעלות על התפקיד המופתי שמילא ב"עמוק באדמה" ב"דקסטר".
אבל מי ימנע מדומיניק ווסט, למשל, תפקידים בינוניים כגון זה שהוא מגלם ב"השעה"? ולמה לעזאזל ג'יימס גנדולפיני חייב לעשות פרסומות מטופשות לטלוויזיה בלוויין במדינה קיקיונית במזרח התיכון? הלו, אתה טוני סופרנו – הדמות הכי גדולה, הכי מורכבת, הכי מרושעת, הכי גאונית בתולדות הטלוויזיה. תבין שיש לך אחריות, בן אדם. ליווינו אותך, בכינו איתך, למדנו ממך על עצמנו, על החיים, על המוות. ופתאום, פרסומת ל"יס". מריץ דאחקות מטופשות על מאפיונרים, קורץ לאנשים שטחיים שעבורם זו סתם סדרה על כמה איטלקים מגודלים ואלימים. אתה הרי לא באמת צריך את הכסף.
בהנחה שאתה מסודר בחיים, עליך להפנים שרק תסריט מופת יכול להוציא אותך מהבית. אם להיות ריאליים, סביר להניח שהשיא מאחוריך. זה לא בהכרח עצוב, כי השגת בכמה עונות יותר ממה שמרבית האנשים על הפלנטה ישיגו בחיים שלמים. גם שנים אחרי שהיא ירדה, הסדרה שלך היא אחד הדברים היחידים שלא יאכזבו אותנו בעולם המחורבן הזה, אפילו בצפייה העשירית. מתנה לחג כבר לא נקבל
בראש השנה, אז נסתפק בהצהרה שלך שאתה פורש בשיא.// אודי הירש
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טלוויזיה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם