ראשי » תרבות » קולנועגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

מילים כמו חול: "המילים" הוא סרט בטעם רע

"המילים" הוא מוצר בעל פוזה אמנותית וטעם רע שמתחזה לטעם טוב וחיוורונו מתחרה רק ביומרנותו

 
סנטרל פארק מצטלם יפה בחודשי האביב, ופריז מצטלמת נהדר בכל ימות השנה. אמיתות פילמאיות מוכרות אלה התגלגלו אפילו לאוזניהם של בריאן קלוגמן ולי סטרנטל - צמד טירונים שכתב וביים את "המילים" - והם עושים בהן שימוש מוגבר עד לעייפה בסרט בעל העלילה המשולשת.

סופר אמריקאי שהתיישב בפריז בשנות הארבעים חיבר ספר מרגש, אך אשתו הצרפתייה איבדה את כתב היד בעת נסיעה ברכבת. סופר אמריקאי אחר, שקופץ לטיול בפריז בראשית שנות התשעים, מקבל מתנה מאשתו הטרייה - ילקוט עור, שבתוכו מונח אותו כתב יד אבוד. זה אינו מהסס, ומפרסם את הכתוב כאילו הוא המחבר האורגינלי שלו. סופר אמריקאי שלישי, שחי כיום ברווחה בניו יורק, מעלה על הכתב את סיפור המעשייה הפיקטיבית על אודות שני הסופרים הקודמים, ובאוזניה של אישה צעירה, שזה מקרוב הכיר, הוא אפילו מוסיף ומרחיב בעניין הפלגיאט הספרותי שעל אודותיו כתב.

יש לנו, אם כך, עסק עם שלושה סופרים שונים ועם שלוש מערכות יחסים בינם לבין נשים שונות. ובכל זאת, יש לנו ביד רק מיתוס אחד בלבד, שאותו ניתן לשנע בין שלושת רובדי הסיפור הקולנועי. המיתוס על האישה הגואלת, שאינה אלא האישה הקוטלת. זו המדרבנת את הגבר ליצור יש מאין, וזו המשבשת לו את מערכות האיכון.

כאן המקום להוסיף שהאמריקאי השני בפריז, זה שמוצא את כתב היד האבוד בתוך המתנה שהעניקה לו אשתו, אינו שוכח במהלך טיול ירח הדבש עם כלתו לפקוד את הדירה הפריזאית שבה התגוררו בראשית שנות העשרים ארנסט המינגוויי והאדלי ריצ' רדסון, שכיהנה כאשתו הראשונה. ולמה הפרט הזה חשוב בכלל? רק משום שאותה גברת ריצ'רדסון, כך מספרת ההיסטוריה, אכן שכחה ברכבת את חבילת כתבי היד הראשונים של ארנסט בעלה, ושכיחה קטלנית זו היתה מקור הסכסוך בינה לבין המינגוויי שהוביל לגירושיהם המוקדמים. ממש כמו במקרה של הזוג הראשון מבין שלושת זוגות "המילים".

 

מי אחראי למה? האם הסופר שכותב הוא האחראי על הספר שעליו הוא חתום, או שמא המנוע שמאחוריו, כלומר אשתו הנמרצת, היא המפקחת האמיתית על המוצר? האם זה שמקליד על מכונת הכתיבה את המילים המצטרפות למשפטים, המצטרפים לפרקים ולסיפורים, הוא הסופר המקורי? או אולי דווקא זה שמביא את הכתוב לידי פרסום ולידיעת ציבור הקוראים? קלוגמן וסטרנטל שבים ודשים בנושאים מוכרים אלה, תוך קריצה ברורה לקהל בורגני מהסוג המחשיב את עצמו לבעל "טעם טוב", מהזן היודע להעריך את יופיים של פריז ושל סנטרל פארק בזמן הלבלוב האביבי.

המושג הזה, "טעם טוב", הוא שמעניק ל"המילים" את טעמו הרע, שכן מדובר בסעודה מחוממת של שניצל עוף מוכר. תחושת החמיצות הזאת מועצמת על ידי האופן השמרני שבו הנרטיב מדלג בין שלוש הפאזות של הסופרים ונשותיהם. כל זה מצטרף להיעדר הרצון של עושי הסרט לחולל הפעלה של המחשבה החופשית אצל הצופים בעת תהליך צריכת המוצר "התרבותי" הזה. חבילת רכיבים זו, יחד עם הפוזה האמנותית שמאמצים לעצמם שלושת השחקנים - ג'רמי איירונס, ברדלי קופר ודניס קווייד - המגלמים את טריו הסופרים, מניבה סרט שחיוורונו מתחרה ביומרנותו.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...