מי באש ומי בחרב: מה צפוי בפסטיבל הסרטים חיפה?
פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה, שייפתח השבוע, מאגד השנה בין השאר סרטים על אלימות בתוך המשפחה, בין אדם לשכנו ובין אדם לבין המסורת. וגם סרט צרפתי אחד על תקווה וחסד
גיבורת סרט זה היא הערבות ההדדית. כן, אותו סעיף אנושי שלגמרי הודחק בסדר היום של הקפיטליזם הטורפני. העלילה מתחוללת במספנה המצויה בסביבות נמל מרסיי. המצב העסקי של המפעל בכי רע, והפיטורים ההמוניים בפתח. על מנת ליצור שוויון בין המאושרים המועטים שישרדו את הטבח של המעסיק לבין הרוב שנידון להגליה בכוח ממקום עבודתו המסורתי, עורכים הפועלים הגרלה. רק המזל העיוור - ולא שום שימוע מטעם ההנהלה - הוא שיקבע מי לשבט ומי לחסד. יו"ר הוועד, בגילומו של השחקן הנהדר ז'אן פייר דארוסין, מתנדב להפסיד מראש, ובכך לבצע צעד גדול לערבות ההדדית, ובה בעת גם צעד קטן למען השבתה של האנושיות כבסיס ליחסים בין בני אדם. בעיקר אלה שאינם במעמד הטייקונים.
מאוחר יותר בעלילה, כשנפרץ ביתו של יו"ר הוועד המובטל, ונלכד הפושע, מוותר לו הקורבן. הסיבה: הפורץ הוא אחד מהמון המפוטרים במספנה, ואין לו שום אמצעי מוכר כדי להחזיק בחיים את שני אחיו הצעירים. שוב מונחים על כף המאזניים הערכים הישנים לעומת חוקי הג'ונגל החדשים, ואצל גאדיגיאן כמו אצל גאדיגיאן: הישן והטוב והמסור וההגון הוא שמנצח. גאדיגיאן, יליד מרסיי, ממקם בדרך כלל את סרטיו ספוגי הרוח ההומנית ("מריוס וז'נט", "העיר השקטה", "מרי ג'ו ושני מאהביה") בחבל ארץ זה, ומשתף בהם בדרך קבע את דארוסין ואת אריאן אסקריד, שהיא בת זוגו לחיים של הבמאי, ומתחלקת כאן בהובלת הסיפור.
ואם ניתן להתאפק בעניין ההליכה הבהולה ל"שלגי קילימנג'רו", לא כך הדין בעניינו של "קאט" החריג. זהו סרט שהופק ביפן על ידי טורקי, צרפתי וארמני. הוא בוים בידי פליט מאיראן, ונערך דווקא בסיאול בירת דרום קוריאה. הרב-לאומיות הזאת קשורה גם בנושא המרכזי של הסרט - נשמת הקולנוע ההולך ונרצח על ידי אולפני הוליווד, המאיימים להטביע את האמנות השביעית באגמים של חרא. גיבור הסרט, החי בטוקיו, הוא קולנוען עצמאי שנואש מהמשך היצירה, והוא מבלה את ימיו בהפגנות יחיד ברחובות הבירה היפנית. מחזיק מגפון בידו, מתהלך האיש בחוצות הכרך, וזועק את האמת המרה: "הקולנוע מת! הוליווד הפכה אותו לזונה!".
המפגין מוצא פרנסתו בהעברת קורסים בביקורת סרטים, שבהם הוא מקרין על גג ביתו את 100 יצירות המופת הגדולות בכל הזמנים, ובהן "לה סטרדה", "האדם השלישי", "המחפשים", "האי העירום", "שרלוק ג'וניור", "400 המלקות" ו"מותו של סוכן הימורים סיני". יום אחד נודע לו שאחיו נרצח בידי שליחי המאפיה המקומית - היאקוזה. מסתבר שאח נאמן זה היה היחיד שתמך בעבודותיו של הקולנוען, ולשם מימון יוזמותיו הפילמאיות הוא לווה כספים בשוק האפור, וסופו ששילם בחייו בגין אי החזרת החוב. עסקני היאקוזה מציבים אולטימטום בפני הקולנוען, שזה עתה התייתם מאח אוהב - החזר מיידי של החוב (180 אלף דולר) או הצטרפות מהירה אל אחוזת הקבר המשפחתית.
הקולנוען יוזם דרך ייחודית לגיוס הכספים. הוא הופך את עצמו לשק חבטות, ותמורת תשלום הוא מרשה לעוברים ושבים, רובם קילרים, להכות אותו נמרצות, במה שנראה כמסע מזוכיסטי של הענשה עצמית, ככפרה על מות האח. בין אגרוף לבין זבנג משכיל "קאט" לפתח דיון על הנושא - מותר הקולנוע מפני החיים, תוך שיתופם של קורוסאווה, מיזוגושי ואוזו - ענקי הקולנוע היפני המנוחים - בגיבוש שלב המסקנות. אמיר נאדרי ("הרץ", "מים, רוח, אבק"), ממניחי היסודות לתעשיית הסרטים האיראנית, הוא שיצר את "קאט" הייחודי. בשלהי שנות השמונים נואש נאדרי מהחיים במשטר החומייניסטי ועקר לניו יורק, שם הוא משמש כמרצה לקולנוע באוניברסיטת קולומביה, ואף משתדל לעשות סרטים בשולי התעשייה. עם הנדידה עד יפן, מתבטא הייאוש הפרטי של נאדרי מאפשרויות היצירה בארה"ב עצמה ומההכרח למצוא מקלט מפני האשפה ההוליוודית.
ואגב יפן: "חארקירי - מותו של סמוראי" מבצבץ אף הוא מתוך חוברת הרפרטואר של פסטיבל חיפה. "חראקירי" הוא סרט של טאקשי מייקה ששולב אשתקד בתחרות הראשית של פסטיבל קאן, ויש בכך משום אוקסימורון. מייקה, יליד ,1960 שכבר הספיק לביים יותר מ80- סרטים, נחשב בדרך כלל ליצרן של טראש דל תקציב, המיועד לקהל ממוקד מטרה. הקפצתו עד לרשימת נבחרי קאן היא בוודאי עניין שסותר את קו העשייה שלו, וגם את האופן שבו פרנסי החשוב שבפסטיבלי תבל תופסים את עקרונות העשייה הפילמאית. ובכל זאת, האירוע הזה התחולל בקאן 2011 בעיקר משום ש"חראקירי" הנוכחי מתבסס על גרסתו המהוללת (משנת 1962) של הקלסיקון מאסאקי קובאישי לסיפור הזה.
מאבק בין שליט לנשלט, בין המעמד העשיר לדלת העם, בין המסורת לבין אופני השיבוש שלה. רונין, כלומר סמוראי ללא אדון, מבקש רשות להתאבד, ובכך להבטיח איכשהו את המשך קיומן של אשתו ובתו החולניות. השליט האזורי מסרב להתיר לו התאבדות שמתוך כבוד, כלומר באמצעות חרב, ומורה לו לבצע אותה בדרך הכי מכאיבה - בלהב עשוי במבוק. מכאן והלאה מתפתח על הבד דיון במהותה של המסורת כחלק מההוויה הלאומית. ומשום שבסופו של דבר מדובר פה בעבודה של יצרן הטראש מייקה, ברור שגם זמנם של נהרות הדם מגיע בסופו של דבר.
גם באוסלו יש מי שתר אחר ההתאבדות כפתרון הקולע למסכת חייו. בדרמה "אוסלו, 31 באוגוסט", שהכין יואכים טרייר (קרוב רחוק של הדני הנודע לארס פון טרייר), מתאר הסיפור יממה בחייו של מכור לסמים, שנאמר עליו כי כעת הוא נקי מהרואין. הבוקר שלו נפתח ביציאה ממוסד הגמילה, שבו שהה כמה חודשים, אל הבירה הנורבגית, לראיון עבודה שאולי ישיב אותו למעגל היצרני. מדובר באינטלקטואל בן 34 שקודם לנפילה עסק בעריכה ספרותית, ושמותיהם של אדורנו, פרוסט ורילקה שגורים בפיו דרך קבע.
הדרך מהמוסד אל הראיון רצופה במפגשים עם עברו של הגיבור. חבריו לשעבר, אחותו שחומקת ממנו, מחזרת שנמוגה עם השנים וכך הלאה. במהלך השוטטות ברחבי אוסלו נקלע המכור לשעבר למסיבת ריקודים של מכרים מעברו. דווקא שם, בסביבה חברותית, ברפלקס שלא דוכא במכון הגמילה, הוא שולח יד מפשפשת אל מעילי האורחים, ודג מתוכם כמה שטרות כסף, שזמן קצר מאוחר יותר מובילים אותו אל דירתו של ספק הסמים הקבוע שלו. מכאן ועד שעת הזריחה של היום הבא מתחוללת הדרמה הפנימית בנפשו של האיש, שעיקרה נעוץ בהתלבטות בין נטילת מנת יתר, ובתוך כך פרידה מהחיים האלה, או בהתעקשות על האיפוק וקבלת הדין.
"שבורה" הוא סרט ביכורים מבריטניה שהכין רופוס נוריס, מהמצליחים שבבמאי התיאטרון בלונדון. אלימות, התבגרות כאובה, מבוי סתום בשיח הבין-אישי. נתוני פתיחה המוכרים בדרך כלל מסרטי מייק לי או קן לואץ', מתמקמים באופן הכי טבעי במרכז הדיון בסרט זה. שלוש משפחות פגומות מתגוררות בשכנות זו לזו, והיעדר חמלה הוא הרובד השלילי המחבר ביניהן. רצף של קונפליקטים אלימים, שמקורו בבני נוער נטולי נקודת אחיזה חברתית, יוצר על הבד תמונת עולם מדכאת ומאיימת, שלה שותפים גם בני הדור המבוגר יותר, המשולב ב"שבורה" ומגולם בידי טים רות', רורי קינר וקיליאן מרפי.
דרך התקווה שאבדה כבר מזמן משורטטת גם בסרט המגיע מקצה אחר של העולם - "אחרי לוסיה" המקסיקני. גם כאן תחושת אובדן כבדה היא שסוללת את הדרך להתפרצות האלימה, המהולה בדיכאון קיומי, שמהווים יחד את הסיבה לסיפור על נערה שנוצלה מינית ומאוחר יותר נופלת קורבן לתוקפנות נפשעת. כל זאת משום שאביה הפסיבי-אגרסיבי של הנערה אטום לגמרי לסביבה. בעיקר בשל התבצרותו בתוך חומות האבל הפרטי שלו, הנובעות ממות אשתו האהובה. מישל פרנקו, שסרטו הקודם "דניאל ואנה", זכה להוקרה רבה בפסטיבל קאן, מארגן על הבד סביבת חיים שאף אחד לא היה רוצה להיות חלק ממנה. הסתרה, שנאת זרים, פחד מפני הלא נודע, ומציאת מפלט בזרועות החמות של ההתעללות ההדדית.
ב"זו רק הרוח" ההתעללות היא המאפיין העיקרי למערכת היחסים "האנושית" שבין הונגרים מן השורה לבין בני הרומה הצוענים שמתגוררים ביניהם. לא יהיה זה בבחינת גילוי חדשותי לטעון שהאלמנט הפאשיסטי ושנאת הזר השתלטו בשנים האחרונות על השיח הציבורי בהונגריה. די להתבונן בהרכב הפרלמנט והממשלה בבודפשט. הקולנוען המצוין בנדק פליגאוף ("דילר", "שביל החלב") מעיף מבט משלו על החברה הגזענית שצמחה סביבו, ומשחזר שורה של פוגרומים שהתחוללו במחוזות הכפריים של הונגריה במהלך 2008-2009 ובהם נשרפו 16 בתי צוענים, ושישה מהם קיפדו חייהם, לצד עשרות רבות של פצועים.
אישה צוענייה, אם קשת יום, שעובדת בשתי משרות, וכן בתה המתבגרת ובנה בן ה-11, מהווים את ציר העלילה. זו חותרת לכיוון ברור אחד, שמוצא את השלושה כקורבנות לגזענות של שכניהם הנבערים. עוצמתו של הסרט נעוצה בחתירה הברורה שלו אל הסוף המר, אך זו חולשתו הבולטת. שהרי כל ההתרחשויות בו כפופות מראש לסצנות הסיום הקטלניות, שמתפקדות בעיקר כמניפסט חברתי ופחות כאמירה פילמאית. שונים לגמרי הם הדברים בסרט הרומני "מעבר לגבעות", שהכין כריסטיאן מונג'ו (שיצר את "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים"). גם כאן, מהעבר האחר של הגבול ההונגרי, מדובר בניצחון צרות האופקים, דלות המוח, הנבערות והגזענות.
מונג'ו ביסס את סרטו על אירוע שהתחולל ב-2005 במנזר מרוחק, השוכן באזור ההררי של צפון רומניה. אישה מקומית שמתגוררת כבר שנים בגרמניה מגיעה לביקור מולדת, בעיקר על מנת ליטול עמה את חברתה הטובה ולהעבירה למערב אירופה. אלא שהחברה היא כעת נזירה החיה במנזר נוצרי-אורתודוכסי מבודד, שנתון לשליטתו הרודנית של כומר חשוך מחשבה. התיירת מגרמניה לוקה בהתמוטטות עצבים, ונשארת לשהות של הבראה בין כותלי המנזר. שם היא נופלת קורבן להתעללות פיזית קשה, שנעשית בה על רקע טקס של "גירוש שדים", שעליו מפקח הכומר הדיקטטור. וזהו עוד סרט עז הבעה, שמצטרף לשמונה הדוגמאות הקולנועיות האלימות הקודמות שפורטו לעיל והדיון בהן יפותח במרוצת השבוע הבא, על גבי האקרנים של פסטיבל חיפה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם