עידן התמימות: זכרון הנעורים של אורלי קראוס-ויינר
תקלה בלתי צפויה ואנשים טובים באמצע הדרך - אורלי קראוס-ויינר נזכרת בטיול החד פעמי לסיני. מיוחד לסוכות: סופרים ישראליים כותבים על זכרון ילדות דרך תמונה
בחרתי בתמונה הזאת לא רק בגלל יופייה הויזואלי המרהיב (הנוף בהחלט עזר לנו להיראות יפים) אלא גם כיוון שבעיני היא מסמלת תום בשני המובנים: במובן של תמימות ובמובן של סיום עידן.
בתמונה הזאת אני מצולמת עם אשר (הבלונדיני) וחיים (שנראה ברקע, מאחורי הג'יפ), שניים מחברי הטובים ביותר (עד היום!) שעמדו להתגייס באותה שנה. היינו חבורה שכזאת, שכללה ארבעה בנים ושלוש בנות, ולכבוד גיוסם העתידי של שניים מאתנו, החלטנו לנסוע לטיול לסיני. לא היה לנו שום מושג, כמו גם לכל אזרחי המדינה ששנה מאוחר יותר יגיע הנשיא סאדאת לישראל, יפתח במשא ומתן לשלום וכעבור עוד חמש שנים יועבר חצי האי סיני לידי המצרים. כמובן שגם אחר כך, כששמחנו על השלום, על אף שהוא חייב אותנו להצטייד בדרכון וויזה בדרך לסיני, לא יכולנו להעלות בדמיוננו שנדרדר למצב בו אנחנו נמצאים היום, כשסיני הוא רק ביטוי לגעגוע רחוק ומאושר, מעין אטלנטיס מודרנית, שאף כי לא נעלמה במעמקי הים, שקעה בין תהומות השנאה למצולות הכעס שמי יודע מה בדיוק הצית אותם ולמה.
החלטנו לנסוע לנואיבה, בהחלטה של שנייה. היינו כל כך תפרנים שאפילו כסף לדלק לא היה. אז ביקשנו מההורים את דמי הכיס השבועיים לחודשיים בערך, המצאנו איזה סיפור על טיול של הצופים ויצאנו לדרך. חישובים מדוקדקים העלו, שנאלץ לישון בשקי שינה תחת כיפת השמים ולהסתפק בכמה סנדוויצ'ים שהכנו בבית, כי היה יותר חשוב לחסוך את הפרוטות המעטות שקיבלנו לדלק ולשתיה, שכידוע חשוב להרבות בה באזור של מדבר וציה.
אבל בדרך קרתה תקלה חמורה שלא נלקחה מראש בחשבון, והג'יפ של החבר'ה, שבשנת 48 השתייך ליחידת שועלי שמשון, נתקע בין צרעה לבין אשתאול. כלומר באיזור עזה, על איזו גבעת חול.
למזלנו, הצלע הרביעית מאגף הבנים, שירת באותה תקופה בשל"ת בקיבוץ גבים שהיה ממוקם על הדרך, ולמרבה השמחה, הוא גם היה מצויד בג'יפ מאותו שנתון בערך. אז גייסנו אותו ואת ה"קדילק" שנראה בתמונה, והמשכנו לדהור בדרך דרומה.
כשהגענו לאילת והתארגנו על החוף בשעת בין ערביים, הזמין אותנו מציל נחמד לישון אצלו בבית. זכינו שם גם לארוחת ערב הגונה, והוא אפילו צייד אותנו בצידה להמשך ומים. כך הגענו למחרת לנואיבה, עם ג'יפ במצב תקין, קיבה מלאה ומורל בשמים. האוכל שנתרם על ידי
וכך בפרספקטיבה של שלושים ושש שנה, כל תמצית הסיפור מרוכזת בתמונה אחת קטנה. כל היופי והאושר המגולם בידיעה שאפשר חלומות להגשים, כי במהלך הדרך ודאי יקרו לך ניסים ותפגוש אנשים טובים שיתגייסו לעזרה, סתם כך בלי סיבה ובלי לבקש תמורה, ובסופה של דרך החולות הצהובים, מחכה לך מקום קסום, בו אפשר סתם כך להיזרק על החוף בלי לפחד מכלום.
והיום, כשכולנו קצת פחות יפים אך יותר חכמים ובוגרים, וחלק נכבד מאתנו גם הרבה יותר עשירים, ואת רעמות השיער הגולש, החליפו אצל חלקנו הקרחות, את מקום הג'ינס המרוט והקרוע, תפסו החליפות, הג'יפ של שועלי שמשון הומר בהאמר שעולה מיליון, שלא יעז להיתקע אפילו בתוך הגרנד קניון. אבל אם תשאלו עכשיו כל אחד מחבורתנו הקטנה, כמה היה משלם כדי לקפוץ חזרה לאותה התמונה, אני משוכנעת שהוא לא היה חושב פעמיים, ומוכר את כל רכושו כדי לחזור ולו ליום אחד או יומיים, לטיול הקסום לנואיבה, בו בקושי הספיק לנו הכסף לדלק ולמים.
לאחרונה ראה אור בהוצאת כתר ספרה של אורלי קראוס ויינר, "מאושרת בדרכה"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם