סלטי צבר: הספר שמאוכזב ממצב הציונות
בספר "חלום הצבר הלבן", מירון בנבנשתי בוחן מחדש באופן מפוכח מיתוסים ישראליים שעליהם התחנך דור שלם
מה ישראלי בעיניו? "חלום הצבר הלבן" כריכת הספר
באחד ממסעות ההרצאות שלו בארה"ב, הגיע הפובליציסט והחוקר מירון בנבנשתי לעיר שדה אוניברסיטאית במערב, שם נכח בהרצאתו של אקדמאי ישראלי, בנו של אחד ממנהיגי היישוב הנערצים. המרצה, שביסס את עצמו בארה"ב, ביקר את מדינת ישראל ואת המשטר, את החברה ואת התרבות שלה. בשלב מסוים פקעה סבלנותו של בנבנשתי, והוא קרא לעבר המרצה ההמום: "הארץ שאתה משמיץ מכוסה כולה דם, יזע ודמעות ובהן של אבא שלך ושל אמא שלך. קצת כבוד לא יזיק לך, יורד שכמותך".
את החוויה המסעירה הזאת מתאר בנבנשתי בספרו "חלום הצבר הלבן", שמבקר - ולעתים אף מבכה - בעצמו את התהליכים החברתיים והמדיניים של ישראל מיום היווסדה. בנבנשתי מסביר כי הוא יכול להכיל את הקונפליקט הפנימי הזה ואינו נבהל כשתוקפים אותו על חוסר עקביות, משום שלטענתו, עקביות לשמה היא תכונה שמתאימה למי שהתעייף מלחשוב, שמפחד משינוי ושמתעלם מעמימות המציאות המסוכסכת של הארץ הזאת.
בנבנשתי מתאר בספרו אכזבה מהציונות "כפי שהיא נתפסת כיום", כואב את כישלונו של הקיבוץ כדרך חיים וכגרעין של חברה צודקת, ועוד יותר מכך את הפרטתו, ואף מפנה אצבע מאשימה כלפי "הישראלים" ומאשימם בהתנשאות הגובלת בגזענות. הוא טוען כי הם סבורים שרק עמדותיהם וגחמותיהם ישפיעו על המצב, ואילו מיליוני הפלסטינים יישארו תמיד פסיביים, כמו אובייקטים שישלימו בהכנעה עם כל תכתיב שייכפה עליהם.
בנבנישתי מסביר שפולחן המולדת הרגשי, הנרטיב הציוני הקלאסי, בא להשלים את מעשה ההשתלטות הפיזית על הנוף ו"ייהודו" בדרך של הדרת הערבים ושלילת זיקתם לנוף המקומי. "אני בן הארץ, אבל הארץ הזאת היא ארץ שתמיד יהיו בה ערבים.
זו ארץ שהערבים הם חלק מהנוף שלה. אני לא פוחד מהם ואיני רואה את עצמי חי כאן בלעדיהם", הוא כותב, כשבכמה פסקאות קודם לכן טען בתוקף: "אף אחד לא ילמד אותי פטריוטיות".
גם אם הדברים של בנבנשתי נשמעים רדיקליים לאוזניים מסוימות, הרי שהאוטוביוגרפיה שלו, הסוקרת את קורות חייו המרשימים תוך ציון רגעי זיכרון קולקטיבי בלי לנקוט עמדה לכאן או לכאן, מציבה אותו בעמדה שבה ראוי היה שיישמעו. מכעיסים ומקוממים ככל שיהיו. בנבנשתי מציין בתשובה לשאלה הנצחית "מה ישראלי בעיניך"? כי אלו הם נעוריו. הוא טוען שמתוך קורות החיים של משפחתו - שלה גם שורשים עמוקים בארץ וגם צד גלותי - אפשר לשרטט קלסתרון של מה שמקובל לתאר כ"זהות ישראלית". הוא, למשל, מספר כי כבר בילדותו טייל עם אביו בכפרים ערביים שהפכו ל"נקודות הציון" של ילדותו. הוא מסביר כי הנוף הערבי טבע בו תחושות, ריחות וחום אנושי שנותרו בו עד היום, וכל זה גיבש את עמדתו. עכשיו, כשכמעט מלאו לו 80, הוא מבקש לבחון מחדש באופן מפוכח מיתוסים ישראליים שעליהם התחנך דור שלם ולנתחם על פי השקפת עולמו.
על כריכת הספר מופיע תצלום ישן בשחור לבן של מחלקת רמת הכובש באימון ימי בקיסריה בשנת 1944. הצעירים והצעירות בתמונה, בכוחות משותפים, מושכים חבל שאת הקצה השני שלו אין רואים. הנעורים, הכוחות המשותפים, המשימה, הרצון והנחישות, הביחד, החלום של הצבר הלבן משתקפים היטב מהתמונה המרשימה הזאת. "חשבנו וקיווינו שאנחנו מקימים כאן חברה חדשה ושוויונית, אבל בדיעבד נוצרה כאן החברה הפחות שיוויונית מכל מדינות המערב", טוען בנבנשתי. ועם הטענה הזאת, ללא ספק, מסכימים כיום רבים.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם