אז זהו שלא: הנחות היסוד הכוזבות של התרבות הישראלית
משה איבגי משתתף בכל הסרטים הישראליים? קרוב, אבל לא; שלומי סרנגה יווני? זה רק תחביב; אסי דיין גאון קולנועי? עשו לנו טובה. פרויקט מיוחד: מיתוסים מופרכים בתרבות בישראל, חלק ב'
בדברי הימים של הקולנוע ההומואי העכשווי נהוג להתייחס לעמוס גוטמן ולאיתן פוקס כאל שני הצירים המרכזיים, או האבות המייסדים, של הז'אנר. גוטמן מתואר כמי שנמשך לייצוג השולי והאפל וגם לא נרתע להישיר מבט במגפת האיידס, ואילו לפוקס מייחסים, ובצדק, את הניסיון להתקרב למיינסטרים הישראלי, בין השאר על ידי שיקוע הדמויות שלו בהוויה צבאית שמטבעה נחשבת לאולטרה מאצ'ואיסטית, סטרייטית וציונית. ציון הדרך החשוב ביותר של פוקס בהקשר הזה הוא "יוסי וג'אגר", לפי תסריט של אבנר ברנהיימר (2002), שבמרכזו רומן בין מ"כ קשוח (אוהד קנולר) לקצין עדין (יהודה לוי). המהלך של פוקס וברנהיימר נתפס כחתרני בשעתו, משום שאל מול הקולנוע של גוטמן, שתחם את הקהילה בגבולות אורבניים מצומצמים של ברים אפלוליים וגנים ציבוריים, "יוסי וג'אגר" הראה שבהומואים אפשר להיתקל בכל מקום, אפילו במוצב נידח על גבול לבנון.
ובכל זאת, אי אפשר לטעון שגוטמן הדחיק לחלוטין את חלקה של ההוויה הצבאית בתרבות הישראלית. גם אם המוטיבציה הבסיסית שלו היתה התנגדות אליה ולא התערות בתוכה, וגם אם המשקל שניתן לה בסרטיו היה מינורי, זניח כמעט, הרי שלא ניתן להתכחש לקיומה. ב"נגוע" (83') מבליחה לרגע שאלת הגיוס, אבל ברור שהגיבור רובי (יהונתן
מוטיב ההשתמטות קיים גם ב"חסד מופלא" (92'). מיקי (אקי אבני) הוא חייל עריק שמנהל אורח חיים פרוע ומסרב להתחייב למערכת זוגית יציבה. אמו היא יאפית מוקפדת שמתכחשת לנטיותיו המיניות ומנסה לגמול אותו מהן, בין השאר על ידי דחיקתו מאונס להשתלב מחדש במערכת הצבאית. מעשיה הקיצוניים מובילים אותו לניסיון התאבדות, ובכך מותח גוטמן ביקורת חריפה על הישראליות הממסדית-בורגנית שרואה בצה"ל כרטיס כניסה בלעדי לחברה. וזה עוד לפני שהזכרנו את "חימו מלך ירושלים", על פי סיפור של יורם קניוק, שעוסק בזוועות מלחמת העצמאות מבעד לתודעתם של החיילים הפגועים. הסרט אמנם לא עוסק בחוויה הומוסקסואלית, אבל עצם הבחירה של גוטמן לביימו כהומוסקסואל גלוי, כמו גם לעובדה שהחיילים מתוארים שם ככאלו שהודרו מן המיינסטרים הישראלי, יש משקל פוליטי רב.
ויש גם חוב קטן לאיתן פוקס: כבר ב-1990 הוא יצר את "אפטר", סרט קצר שביים כפרויקט גמר באוניברסיטת תל אביב ועסק במתח מיני בין טירון רגיש למפקדו על רקע מלחמת לבנון הראשונה. ההתמודדות עם מיתוס החייל הקרבי והמאצ'ו נבטה כבר אז, ולא צמחה יש מאין ב"יוסי וג'אגר" //הילו גלזר.
זה אמנם נשמע הגיוני לגמרי, שכן בין השנים 1995 (אז יצא אלבומה הראשון של מוניקה סקס "פצעים ונשיקות") ל-2001 (אז יצא אלבומה השני "יחסים פתוחים") חברי הלהקה, ובראשם יהלי סובול ופיטר רוט, לא הופיעו על אותה במה, לא כתבו יחד שירים ואפילו לא עשו חזרות משותפות. אבל פירוק של ממש (לידיעתך, וויקיפדיה) לא היה שם.
מה שכן היה זה מעין הפוגה, הפסקת פעילות זמנית, שבמהלכה פנו חברי הלהקה לעיסוקים עצמאיים, אבל מוניקה סקס, לפחות בתיאוריה, עדיין היתה קיימת. גם אחר כך, בין השנים 2003 ל-2010, מוניקה לא היתה להקה מפורקת. היא בסך הכל היתה, שוב, להקה בהפסקה, עד שלפני כשנה הוציאה את אלבומה האחרון, "מנגינה", והפכה בכך לאחת מלהקות הרוק הוותיקות בארץ // רועי בהריר.
ממש אמת משמים. כוכב "שורו", "גמר גביע" ו"חולה אהבה משיכון ג'" אכן מרבה להשתלב בסרטים מתוצרת הארץ. ב-30 השנים האחרונות, מאז 82', הרגע שבו שזאב רווח העניק לו את ההזדמנות הראשונה בקומדיית הבורקס "אדון ליאון", הופיע משה איבגי ב-27 סרטים ישראליים. העניין הוא שבשלושת העשורים הללו הופקו פה יותר מ-350 סרטים. קצת פרופורציה לא תזיק // מאיר שניצר.
לכאורה מדובר בקביעה מדויקת ביותר. כל ארבעת העיבודים לקולנוע המבוססים על ספריו של יהושע קנז גררו בעקבותיהם כישלון, ולעתים אף ביזיון. כזה היה "אחרי החגים" שביים אמנון רובינשטיין (עם חגית דסברג וגדליה בסר), וכזה גם "עלילה" של עמוס גיתאי (עם יעל אבקסיס ועמוס לביא), שהתבסס על "מחזיר אהבות קודמות".
גם העיבוד של חורחה גורביץ' ל"בדרך אל החתולים" (ריטה זוהר, מוני מושונוב) הסב כאבים פיננסיים למפיקיו. שלא לדבר על "התגנבות יחידים", המגנום אופוס של קנז, שלא מזמן נפל קורבן בידי דובר קוסאשווילי. אלא מה? הפורמט הטלוויזיוני דווקא חייך לקנז. "אחותו של הנריק" (1988), עיבודה המוצלח של רותי פרס לסיפור של קנז המשובץ בקובץ "מומנט מוזיקלי", מעניק זה חצי יובל שנים תקוות שלא הכל אבוד במערכת היחסים הכושלת שבין הסופר המעולה והמדיום הפילמאי // מאיר שניצר.
פרובוקטיבי? כן. שנון? בהחלט. מקורי? לפעמים. אבל מאיפה נחתה הרוח הגאונית על יצירתו של אסי דיין? עבאס קיארוסטמי האיראני הוא גאון בכל הקשור לשימוש מפתיע באמצעים הפילמאיים, וכך גם מיכאל האנקה האוסטרי. אבל איך ניתן בכלל להשוות את עבודותיהם המושלמות של ענקי הקולנוע בשני העשורים האחרונים לרישול הרב ולגימור הלקוי שבהם לוקות כל 14 עבודותיו של דיין למסך הגדול?
ראשית, הכתרתו של דיין כגאון נפלה על ראשו רק באמצע הקדנציה שלו כבמאי סרטים, רק לאחר 20 שנות עבודה בבימוי, שבמהלכן רשם לחובתו כמה מרגעי השפל הקיצוניים ביותר של היצירה בארץ ("יופי של צרות", "הטוב, הרע והלא נורא"). רק בשנת 92', עם חשיפת סרטו העשירי כבמאי, "החיים על פי אגפא", נזכרו הכל שהיורש המובהק של פרויד ואיינשטיין יושב בקרבנו, והחל אז גל ההערכה המוגזמת לפועלו הפילמאי. נכון הוא שבמרוצת העשורים הראשונים לעבודתו - דווקא שני העשורים שבהם בוזה על ידי כולם - נרשמו לזכותו של דיין כמה סרטים מקוריים למדי ("חגיגה לעיניים", "שלאגר"), אבל 20 השנים הבאות, תקופת הגאונות שלו, לא הניבה ולו עבודה טובה אחת ממש.
כיום, במרחק של שנים, "אגפא" נראה כסרט היסטרי שאיבד את בלמיו; "חשמלית ושמה משה" אינו יותר מגימיק; ואף פחות מכך הם "מר באום", "הבשורה על פי אלוהים" ולמרבה הצער גם "ד"ר פומרנץ", סרטו האחרון, שנחשף בשנה החולפת. מנגד, ייתכן שאותם עיתונאים שהכתירו את אסי דיין כגאון, קולנוען מוחמץ, לא לגמרי טעו. גאונית היא השליטה שלו באמצעי התקשורת והכפפתם המתמדת לגחמותיו, להגיגיו הפילוסופיים ולתחנות חייו המשונות // מאיר שניצר.
לא נכון! (אבל גם כן נכון). "סאלח שבתי" של אפרים קישון, על מלוא מיליון ו-185 אלף צופיו, הוא אפילו לא הסרט הישראלי המצליח ביותר. "אסקימו לימון" (מיליון ו-350 אלף) ו"קזבלן" (מיליון ו-200 אלף) עברו אותו ביעף בטבלאות הרייטינג הקדמוניות.
מנגד, קישון עשה את סרטו ב-64', 14 שנה לפני "אסקימו לימון", כשאוכלוסיית ישראל עמדה על שניים וחצי מיליון איש בלבד, ומחציתם לא דיברו עברית. המחצית האחרת, כולה, ראתה את הסרט. נתון סטטיסטי זה כנראה נותר בלתי מנוצח בתבל כולה. אפילו אלופי הקופה הצרפתיים - "ברוכים הבאים לצפון" ו"מחוברים לחיים" - משכו לא יותר מ-22 מיליון צופים במדינה שסך כל האוכלוסייה בה עומד על 66 מיליון בני אדם // מאיר שניצר.
נכון, הוא נראה קצת יווני, יש לו מבטא יווני אותנטי ועד לפני כמה שנים הוא לא הסכים לשיר בשום שפה פרט ליוונית, אבל זה עדיין לא אומר ששלומי סרנגה יווני. למעשה הוא אפילו לא שמינית יווני. הוא נולד בתל אביב לאם ממוצא טורקי ולאב ממוצא ספרדי. בנערותו הוא נכנס חזק לקטע היווני בעיקר בזכות בן דודו סמי, שארגן לו הופעות ולימד אותו לנגן באורגנית. דם יווני לא זורם בעורקיו. מה לעשות // רועי בהריר.
אבל האמת היא שסחרוף התכוון בשיר הזה - שמילותיו, אם להודות באמת, לא מותירות יותר מדי מקום לספק - ליוסי אחר לגמרי, יוסף שפרינצק ז"ל, יו"ר הכנסת הראשון של ישראל, שעל שמו קרויה השכונה הבת ימית רמת יוסף שבה גדל סחרוף. אלפנט היה איש גדול וחשוב, אבל לסיפור הזה הוא לא ממש קשור // רועי בהריר.
המשך הפרויקט יפורסם ביומיים הקרובים.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם