יפה לך האופי: הכוכבים מוכנים להתכער בשביל תפקיד
לא מעט שחקנים הוליוודים חתיכים מחליטים לזנוח את המראה המצודד על מנת לקבל הכרה כשחקני אופי רציניים. ממשטר התזונה הסגפני של מתיו מקונוהיי, דרך הפצעים של שרליז ת'רון ועד למשקל העודף של רנה זלווגר: כונפיזם תמורת פסלון
הסרט שמותג כ"מסמך אנושי מרגש" היה חלום האוסקר הגדול של ספידמן אבל זה התפוצץ לו בפרצוף, ובמקום לקבל את הכבוד ואת ההכרה שלהם ייחל הוא זכה לקיתונות של לעג. ספידמן הוא למעשה גיבור הסרט "רעם טרופי", קומדיית האקשן הסופר-מצחיקה של בן סטילר מ-2008. סטילר, במאי ושחקן שכמעט לא שכשך בבריכת הדרמה, לבד מ"מציאות נושכת" מ-1994 אולי שאותו גם ביים, ביקש בעזרת "סימפל ג'ק" ללעוג לכל אותם כוכבים מצליחים שמחליטים לנסות לקבל הכרה כשחקנים רציניים באמצעות טשטוש המראה החיצוני והמצודד שלהם.
הכוכב האחרון שנכנס לרשימה ההולכת ומתארכת הזאת הוא מתיו מקונוהיי (ששיחק את הסוכן האסרטיבי של סטילר ב"רעם טרופי"). מקונוהיי, 43, שחקן, שאחד מסימני ההיכר שלו הוא מנהגו להוריד חולצה לפחות פעם אחת בכל קומדיה רומנטית שבה הוא משתתף, נכנס בחודשים האחרונים למשטר תזונה סגפני והוריד 14 קילו ממסת השריר שלו. כל זה כדי לשחק ב-The Dallas Buyer's Club, סרט המבוסס על סיפורו האמיתי של רון וודרוף, חשמלאי סטרייט והומופוב שחלה באיידס ומת ב-1992, לאחר שנטל תרופות ניסיוניות שלא אושרו לשימוש בארה"ב. מקונוהיי הנאה, שצולם לאחרונה כשהוא חיוור וכחוש, גבר במלחמה על התפקיד על שני גברים נאים לא פחות - בראד פיט וריאן גוסלינג - שגם הם היו יותר ממוכנים לפגוע במראה החיצוני לטובת סיכוי אמיתי לזכות בתפקיד חייהם.
אפשר להבין את הכמיהה של מקונוהיי לסרט משנה קריירה כזה. אמנם הוא עדיין חטוב ומצודד, אבל אחרי שבשנה החולפת גילם בסרטו של סטיבן סודרברג "מג'יק מייק" את בעליו המתבגר של מועדון חשפנות לנשים, כשהוא מוקף בגברברים צעירים ורעננים, כנראה הבין שאם הוא רוצה להשאיר חותם אמיתי הוא חייב לזוז מהמשבצת הנוחה שלו. רוב הסיכויים שגם החלום הקטן להכרה מהאקדמיה עשה את שלו.
מקונוהיי הוא בוודאי לא הראשון ולא האחרון שמחליט לנקוט צעד קיצוני שכזה כדי לעלות שלב בקריירה. הדוגמה המפורסמת ביותר של השנים האחרונות היא שרליז ת'רון, אחת השחקניות היפות בהוליווד. עד שת'רון, אז בת 28, נבחרה לגלם את איילין וורנוס, רוצחת סדרתית מוזנחת, כעורה ולסבית (גם סרט זה היה מבוסס על מקרה אמיתי), קיבלה השחקנית הדרום אפריקאית, שהחלה לדגמן בגיל 16, תפקידים שהיו קשורים קשר כמעט ישיר ליופייה הבולט. התפקיד היה מיועד במקור לקייט ווינסלט אולם לאחר שפטי ג'ניקינס, שכתבה את התסריט, ראתה את ת'רון בסצנה מתוך "מלכודת לפרקליט" היא החליטה ש"שחקנית שמוכנה שיצלמו כל כך מקרוב את האף שלה נוזל היא המתאימה לתפקיד".
ת'רון העלתה 14 קילו והופיעה על המסך כשפניה שמנוניות ועטורות פצעים ושערה הזהוב מוזנח. ההימור הצליח ות'רון, שחזרה במהירות מתריסה
אבל לא רק בשביל פרס אוסקר שווה לפעמים לעשות מהפך במראה. רנה זלווגר שפרצה לתודעה בזכות המשפט "יו האד מי אט הלו" ב"ג'רי מגווייר" היתה ידועה בגזרת הפטיט הדקיקה שלה. על כן זו נחשבה הקרבה רצינית כאשר ניאותה פעמיים לעלות 11.5 קילוגרם בשביל לגלם את ברידג'ט ג'ונס - קילוגרמים שבעזרתם נראתה כמו בחורה שהיא לכל היותר ממוצעת משקל. ג'ונס, גיבורת ספריה המצליחים של הלן פילדינג, היתה בריטית מעט מוזנחת, שתיינית ומעשנת. זלווגר האמריקאית אימצה מלבד המשקל העודף מבטא בריטי (מוגזם) ואף עישנה על הסט סיגריות מעשבים. על פי דיווחים היא קיבלה 122 אלף דולר על כל פאונד (450 גרם) שהעלתה, ועל הסרט הראשון מבין השניים אף זכתה במועמדות לפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר לשנת 2002.
לעומת זלווגר ות'רון, למצחה הגבוה של נטלי פורטמן הודבקה תווית איכות עוד מימיה כילדה בת 13 בסרט "לאון" של לוק בסון, ובעוד שהן האביסו את עצמן עד זרא פורטמן ירדה לטובת "ברבור שחור" המוערך תשעה קילוגרמים במשטר קשוח במיוחד, מה שלא מנע ממנה לשמחתה להיכנס להיריון שנה מאוחר יותר.
עניין המשקל, שאולי נראה זניח יחסית לאדם הממוצע שסוחב עמו ממילא משקל עודף, נחשב להקרבה של ממש. שחקניות הרגילות למשטר אכילה קפדני וקבוע, שחלקו כך טענה פעם ג'נט ג'קסון, מבוסס לעתים גם על אכילת נייר טואלט היוצרת תחושת שובע, לוקחות סיכון לא קטן בכך שהן מתירות לציבור שרגיל לצפות בהן כמעט מושלמות לראות אותן באור שונה לחלוטין.
גם שחקנים גברים כמו מקונוהיי נוטים לקבל על עצמם תפקידים שדורשים עלייה וירידה במשקל, והדוגמה המפורסמת ביותר לכך שנחשבת מודל לחיקוי היא זו של השחקן רוברט דה נירו בסרט "השור הזועם" של מרטין סקורסזה מ-1980, שבו גילם את המתאגרף ג'ייק לה מוטה. לאחר שצולם חלקו הראשון של הסרט, שבו דה נירו, שהיה אז בן 36, היה בכושר שיא לאחר אימונים אינטנסיביים ובמשקל של 66 קילוגרם, נעשתה הפסקה בצילומים ובה יצא דה נירו למסע קולינרי נהנתני בצרפת ובאיטליה. ארבעה חודשים לאחר מכן חזר לסט כשהוא שוקל 97 קילו והשלים את הסצנות שבהן לה מוטה הפורש הוא כבד משקל וסובל מבעיות בריאותיות.
אמנם הקריירה של דה נירו מעולם לא הוגדרה בעזרת המראה שלו וגם לא זו של טום הנקס לדוגמה שירד במשקל בצורה דרסטית לצורך צילומי הסרט "פילדלפיה", אולם שחקנים כמו ג'ורג' קלוני שהעלה כמעט 16 קילוגרם לטובת משחק בסרט הפוליטי "סיריאנה" בעזרת דיאטת פסטה אינטנסיבית, או מתיו פוקס ("לוסט") שנכנס למשטר דיאטה ואימונים קיצוני לטובת הסרט "אלכס קרוס" שיוצא בימים אלה, או מאט דיימון שהעלה 13.5 קילו לטובת תפקיד בסרט "המודיע", ואפילו כוכב סרטי הפעולה סילבסטר סטאלון שעלה כמעט 19 קילוגרם בשביל הסרט "קופלנד" - העדיפו לסכן את מעמדם כגברים לוהטים ומבוקשים והקריבו את עצמם בשביל תפקיד.
אבל לא חייבים להעלות במשקל כדי לקבל הכרה מקצועית. אפשר פשוט לכער את עצמך עד כדי כך שהיופי המזוהה עמך ייעלם כליל. דוגמה מפורסמת להקרבה מסוג זה היא של חוויאר בארדם. השחקן הספרדי יפה התואר זכה בהכרה עולמית כששיחק ב-1992 בסרטו של ביגאס לונה "נקניק נקניק" (שם גם שיחק לראשונה לצדה של מי שתהפוך שנים לאחר מכן לאשתו פנלופה קרוז). בסרט שיחק בארדם את החתיך האולטימטיבי, אבל כדי לזכות בהערכה המבוססת על דברים אחרים מלבד ישבן הדוק בג'ינס בחר בתפקידים שטשטשו את מראהו החיצוני כמו הסרט הספרדי "ימי שני בשמש", שבו בארדם כמעט אינו ניתן לזיהוי ו"ארץ קשוחה" של האחים כהן שם גילם רוצח שכיר כמעט רובוטי בשם אנטון שיגור, תפקיד שהעניק לו זכייה בפרס האוסקר לשחקן המשנה.
חואקין פיניקס ("גלדיאטור") הוא דוגמה מצוינת לשחקן שהלך עם המחויבות שלו לפרויקט עד הסוף. אחרי שהחל להופיע בציבור כשהוא נראה כתמהוני מהרחוב, פניו עטויות זקן עבות ועיניו חמושות במשקפי שמש כהים, הודיע פיניקס, כשהשמועות על טרלול אפשרי החלו עולות, כי הוא פורש ממשחק מתוך רצון להתמקד בקריירה של אמן היפ הופ. מאוחר יותר התברר שהמראה המוזר היה חלק מתפקיד ראשי בסרט I'm Still Here, שאותו כתב פיניקס וביים גיסו קייסי אפלק. הסרט המוקומנטרי שעקב אחרי ניסיונו להפוך לראפר נוצר בין השאר כדי להוכיח לקהל שאין דבר כזה ריאליטי לא מתוסרט. אמנם כיום פיניקס נטול זקן, אבל רבים יסכימו כי בכל זאת מדובר באיש קצת מוזר.
יכול להיות שההקרבה הגופנית הזאת הכרחית לכוכבים כדי לגרום לקהל, למפיקים ולמבקרים לראות את השחקנים, המבלים זמן לא מבוטל ברדיפה אחר שלמות חיצונית, מוותרים עליה למען אמנותם וכך להעריך את המחיר הפיזי והתדמיתי, ויכול להיות שהבחירה ללהק דווקא שחקנים יפים, רזים וחטובים לתפקידים כאלה זהה לנטייה ללהק לתפקידי הומוסקסואליים סטרייטים מוצהרים (הית' לדג'ר וג'ייק ג'ילנהול ב"הר ברוקבק", ג'ים קארי ויואן מקגרגור ב"אני אוהב אותך פיליפ מוריס" וגם ענקים כמו אל פצ'ינו, מרלון ברנדו, רוברט רדפורד ורבים אחרים).
אבל ייתכן שמדובר בתפיסת המציאות של אותם שחקנים עצמם שאומרת שאם תהילתם הראשונית נבנתה על מראם החיצוני, הגיוני שהוויתור על אותה זהות חיצונית ייצור את השינוי המיוחל בקריירה. במילים אחרות: גם בבחירה של תפקידי אופי כאלה בכל זאת מה שהכי חשוב הוא החיצוניות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם