סיבוב על הרולטה: עמנואל רוזן מסתבך בלוב
האם עיתונאים החודרים לאזורי מלחמה הם אמיצים או סתם טפשים? וגם: על התנאים הקטנים שמציבים פוליטיקאים
אני לא יודע אם העיתונאים האלה טיפשים או אמיצים. מה היה חסר כדי שבאותה סמטה צרה בבנגאזי יבוא הבחור העוין, שצילם את האירוע עם סלולרי, יוציא מהכיס האחורי אקדח וידפוק לעמנואל רוזן שני כדורים בראש? רק עניין של מזל. אני כמובן לא יורד על רוזן. אני מוריד בפניו את הכובע על עיתונאות במיטבה וסרט מרתק, אבל צריך לשאול: האם הסיכון הזה משתלם בשם המשימה העיתונאית? מה עם משפחה, חברים, חיים ארוכים שעוד נותרו? העיתונאי המוכשר הוא עוד ילד, רק בן 52.
המצב פה חמישים-חמישים, כמו סיבוב על הרולטה. או שיוצא לך מוצר פגז או שאתה מת כמו כלב בארץ זרה, שגם אם לא תבקר בה, העולם ימשיך לנשום בכוחות עצמו. הרי אם רוזן היה רוצה, הוא היה מצלם בתוך יומיים סרט תיעודי על הלק החדש של ליהיא גרינר והיה משיג רייטינג טוב יותר, שלא לדבר על חימום היחסים בין תורג'י לאנה. אז לבחור מכל המקומות דווקא את לוב - זה לא חוסר אחריות?
מארי קולבין מ"סאנדיי טיימס" נהרגה לפני עשרה חודשים בחומס שבסוריה אחרי שאיבדה עין במהומות בסרי-לנקה. אני הגעתי באוגוסט
אני זוכר את עצמי שואל את השאלות הללו בזמן שניסיתי להסתתר כשהרוסים הפגיזו. "חתיכת אידיוט, למה לא נשארת לסרוג סוודר בבית?" אבל באותו זמן, לידי במחסה, שכב עיתונאי נורווגי שבמקום לנשום אוויר צלול באוסלו, חי באפגניסטן וחיפש במשך שנים אחרי בן-לאדן. כשאני פערתי עיניים באימה, הוא חייך כאילו בחוץ יורד גשם. האדרנלין העיר אותו לחיים.
אני באמת לא יודע אם העיתונאים האלה טיפשים גמורים או אמיצים ללא גבולות. אבל אני בטוח שאם תשאלו את רוזן המנוסה על ראיון שקיים לפני חודש עם איזה פוליטיקאי, ספק אם יזכור את הפרטים הקטנים. אבל בעוד עשר שנים, כשישאלו על ההליכה המבוהלת ברחובות טריפולי והמחנק בגרון בזמן החקירה, הוא ישלוף כל פסיק. הפחד, ההליכה על הסף.
בקיץ 2008 הייתי בגמר אליפות אירופה בכדורגל, ספרד נגד גרמניה, אבל הזיכרון משם מעומעם לעומת הריצה המטורפת, חודש אחרי, כשהנורווגי צעק: "הרוסים באים, הרוסים באים".
ח"כ זבולון אורלב, מראשי סיעת הבית היהודי, הדהים ובא אתמול עם עט מהבית. לדבריו, מדובר בכלי כתיבה שכבר השתתף בטקסים מחייבים.
אורלב עמד מוכן ומזומן לחתום על עצומה למען ממשלה רזה, עד 18 שרים. אורלי וילנאי וגיא מרוז כבר סימנו למתופפים שיתחילו עם מארש הניצחון, אבל אז הפוליטיקאי המנוסה הניח את העט על השולחן והציב תנאי ראשון.
בתנאי שלמפלגתו יהיה כוח אחרי שיספרו את קולות הימאים והטייסים; בתנאי שיימצאו עוד 61 ח"כים כמוהו. "זה פוליטי", הסביר , "לא אידיאולוגי". מעכשיו ועד הבחירות יסכימו שרים וחברי כנסת להגיע לאולפן גם בשעה שלוש לפנות בוקר עם עט מון-בלאן חדש מהאריזה והכנה לקעקוע, רק שרגע לפני הצילום הם יציבו תנאי קטן.
בתנאי שיצביעו עבורם, שיזכרו אותם ולא ישכחו. תבינו, זה לא אידיאולוגי, זה פוליטי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם